בנושא
בכרם
חדשות
 
זה לא היה ביתי. / על במותיך
בביכורים מאז ה´ טבת ה´תשס"ו

בעז"ה ד' טבת ה' תשס"ו.   


זה לא היה ביתי. לפחות לא כמו שרוב האנשים מגדירים בית.   לא גרתי שם מעולם, אפילו בקושי ביקרתי. שנה וקצת לפני - הייתי שם בפעם הראשונה, אפילו לא ביקור ארוך, שעתיים-שלוש, לא יותר. מאז, הספקתי לבקר שם עוד כמה פעמים. את החודש וחצי האחרונים שלפני הגירוש העברתי שם, בנוה-דקלים. בלימוד ובפעילויות שונות למען הצלת הגוש ולחיזוק התושבים והרמת המורל. זו הייתה תקופה נפלאה, הכי נפלאה בחיים שלי. הייתה אוירה של אחדות, התקבצו שם אלפי אנשים, מכל הארץ. כולם עוזרים לכולם, מתנדבים, מתפללים או לומדים. לאט לאט התחברתי למקום, יותר ויותר אהבתי אותו ככל שהתקרבו הימים הנוראים. לא, לא אלה שבין ראש-השנה ליום-הכפורים. הימים הנוראים באמת. אלה שבהם היינו צריכים לעמוד מול אחינו, אלה שהיו אמורים להגן עלינו, לעמוד מולם ולנסות לדבר על לבם, להסביר להם שלא אנחנו האויב. ניסינו בכל דרך אפשרית - שרנו, צעקנו, בכינו, דברנו אתם. שפכנו את לבנו לפניהם. אך לאט לאט התחוור לנו שאין עם מי לדבר. היו מהם שבכו, באמת מהלב ורובם לא העיזו להסתכל לנו בעיניים, התביישו מאתנו. התביישו מעצמם. הם ידעו שהם עושים מעשה המנוגד לכל ערכי המוסר האנושיים, אבל השקיטו את מצפונם בטענה ש - "פקודות צריך לבצע". אפילו התגובה הכי רגישה שקיבלנו - "אתה רוצה אולי מים?" הייתה הדרכה שקבלו לפני-כן מהמפקד ונועדה להשקיט להם את המצפון. ככל שהתקרבו הימים, הבנו שעם החיילים אין מה לדבר, עכשיו אפשר רק להתפלל ולחכות לנס. תפילות כמו שהתפללתי שם לא התפללתי מעולם. לא לפני ולא אחרי. התפילות יצאו כל-כך מעומק הלב. תחנונים ותפילות בהבנה שזה המוצא האחרון. אך בסוף, אור לי"ח במנחם-אב ה' תשס"ה, נאלצתי לעזוב את נוה-דקלים, לצאת מגוש-קטיף. מאז אותו יום, אין יום שלא חשבתי על נוה-דקלים. יום יום הזכרונות צפים. זה עולה בכל מצב בחיים, כל דבר מתקשר לגוש. שרים שיר - וזה בדיוק מה ששרנו שם, בכל לימוד, בכל שיחה עולות מחשבות, הכל מוביל לגוש-קטיף. געגועים חזקים כמו שמעולם לא הרגשתי כלפי מישהו או משהו. קשה להתרכז בלימוד, לפעמים קשה להרדם, לפעמים חלומות על הגוש. קשה להסביר את זה, הרי עד לפני שנה וקצת לא הייתי שם בכלל! רק עכשיו אני מבין את הגעגועים והציפיה של עם- ישראל במשך אלפיים שנה לחזור לארץ. זאת הרגשה כאילו שחתכו לך חתיכה מהלב. יום יום אני מצפה, כל הזמן, ליום שבו נחזור לשם, ומתפלל שזה יהיה בעז"ה בקרוב. יום אחד אנחנו נחזור. אני לא יודע אם אני אישית. אולי אפילו לא הילדים או הנכדים שלי, אבל דבר אחד בטוח - אנחנו, עם-ישראל, נחזור לשם נבנה את היישובים מחדש, גדולים יותר ופורחים יותר.

זה לא היה ביתי, לפחות לא כמו שרוב האנשים מגדירים בית. אבל אני מתגעגע כאילו גרתי שם מאז ומעולם.


ארצישראלי גוש קטיף גירוש

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעל במותיך
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד