היא שוכבה כאן דומם

ומנוחה לה אין.

שוב ושוב מכה בה הזמן,

מנשב בסערה

והופך על פניו

שוב ושוב את כל עולמה.

שוב נחרבת הארץ

ושוב מיושבת.

עמים הולכים ובאים.

שוב בוכה על בניה

ושוב מתנחמת

עת ביחד איתה הם בוכים.

הנה שוב נטשוה

ועדיין הם כאן.

מכרוה בנזיד עדשים.

והרי הם חולפים

ועוברים על פניה,

אך אותה, אינם מבקשים.

יבש וחרב מעיין דמעותיה

לא תישא עוד קולה

ולא תבך.

היא שוכבה כך דומם,

בודדה, נעצבת,

ממאנת להינחם.