המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
עדה / נר מאיר
בביכורים מאז כ"ח כסליו ה´תשס"ו

איציק הגיע לביתו מותש וחסר כוחות. הוא תהה בינו לבינו אם אותה תחושת הלאות שפשטה בו מקורה בעבודה הקשה וחוסר שינה, או בחרדה שהיה נתון לה ביממה האחרונה– שמשחלפה הותירה תחתיה שלווה עמומה ועייפות קשה. הוא ידע מה עליו לעשות כעת. הוא יתקשר לעדה. ומי יודע אם תסכים בכלל לדבר איתו...

הוא התיישב מול הטלפון  ונעץ בו מבט. שפופרת הטלפון דמתה עליו כאילו הייתה מעשה יציקת מתכת כבדה, והיה עליו לאזור את כל כוחותיו בכדי להרימה. הוא בהה לפניו ומחשבותיו נדדו למקום אחר.

 

היה זה יום חורפי גשום וסוער, והוא נסע במכונית בכדי לאסוף את אחיינו מגן הילדים. הוא פסע במהירות ונכנס לגן. מקירות הגן ניבטו דמויות צבעוניות של גיבורי סרטים מצוירים: מיקי מאוס  גדול מחייך ועוצם עין אחת, פו הדוב תוחב יד לכוורת מלאה דבש, דונלד דק מנופף בזנבו הברווזי, ודמויות נוספות שהחזירו אותו בדמיונו כמה שנים לאחור, ועוררו בו עליצות ילדותית. על הרצפה היו פזורים צעצועים, ולמולו עמדה קבוצת ילדים צוהלים העסוקים זה בזה.

בתוך כל הצהלה וההמולה עמדה הגננת, מקפצת בין ילד לחברו. לזה נותנת חיוך ולזה מילה טובה, כאן מזכירה לילדים ללבוש מעילים ובגדים חמים, ושם מלבישה ילדה המתקשה להתלבש לבדה. ולרגע ניתן היה לטעות בה, כאילו היא אחת הילדים בעצמה.

 

איציק הביט בה. תימניה עדינה ושחרחורת, קטנת קומה. שערה גולש לאחור תלתלים תלתלים – המקפצים כל העת מצד לצד, במרדף חסר תקווה אחר ראשה הפונה מילד לילד. פניה קורנות שמחה ילדותית ואהבה לילדים.

בגן נותרו רק שני ילדים – נועם, האחיין של איציק, וילד נוסף. הגננת נפנתה למטבחון ושבה עם שקית לבנה ובה שלושה כריכים גדולים. היא הושיטה את השקית לילד, והניחה יד על כתפו. "בוא דני, נלך הביתה" היא קראה. איציק הסתכל שוב בילד. עכשיו הוא שם לב לכך שבגדיו נראו מרופטים משל שאר הילדים, ונעליו לא היו לפי מידתו. הילד קם להלוות אליה. איציק עצר לרגע בעדם והציע לקחת אותם במכונית. הגננת נענתה להצעה בשמחה.

גשם עז ניתך, והמכונית עשתה את דרכה בין השלוליות. לשאלתו, האם הגננת מלווה את דני מדי יום, היא השיבה בחיוב. הם הגיעו למקום. היה זה שיכון בקצה העיר, בו התגוררו  עולים חדשים ואנשים קשי יום. איציק תהה לעצמו כיצד יכולים הורי ילד זה לממן את שהותו במעון החם והמסודר. דני ירד, מנופף להם לשלום, ופתח בריצה עולצת לעבר ביתו תוך שהוא נזהר שלא לדרוך בשלוליות. מראה הזאטוט הרץ ברגליו הקטנות העלה באיציק חיוך.  הוא עקב אחריו עד שהילד הגיע לביתו. הוא פנה אל הגננת ושאל האם היא מכינה לו מידי יום כריכים, והיא שתקה וחייכה.  " אני איציק " - הוא הציג את עצמו. והיא השיבה - " אני עדה " .

מאז אותו יום החל לאסוף את האחיין שלו מהגן בכל הזדמנות שבאה לידו. בדרך חזרה הוא היה מסיע את דני, ואת עדה.

כעת הוא נעץ מבט בשפופרת הטלפון הצהובה ומחשבותיו נדדו שוב.

 

באותו בוקר  הוא קם מוקדם לתפילת שחרית. היה זה יום חורפי, והחושך  שכיסה את העולם  הלך ופינה  אט אט את מקומו לקרני שמש ראשונות שבצבצו מבין העננים.  האויר היה לח וקריר, והוא תלה מבטו באופק, שמדי דקה שינה את  צבעו והיה לפחות אפל ויותר מואר. השמש עדיין לא הפציעה, אך עתה העולם היה נראה כאילו נצבע בכתום עז. השמים היו זרועים כתמי  עננים  עטויי הילה זהובה, והכבישים הרטובים שהבריקו באור של שחרית נראו כשבילים בוהקים. בין שני עננים הבליחה קרן אור ונפרשה כמניפה לבנה. לאוזניו כמו הצטלצלה המשנה המתארת השכמה לעבודת בית המקדש "אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה: אם הגיע הרואה אומר 'ברקאי'" . בעיני דמיונו ניבט הצופה, משקיף מזרחה לנגד שמיים כתומים וזועק לפתע "ברקאי".  מתוך כך נזכר שעליו לרוץ לתפילת שחרית. באותם רגעים גמלה החלטה של התרוממות בליבו. היום לא ינהג כרגיל. היום הוא ייצא לטיול.

 

בתום אותו יום לימודים הוא שב ואסף את האחיין שלו מהגן, ואיתו דני ועדה. כל אותה נסיעה המתין לרגע בו יישאר עם עדה לבדו. משבא אותו הרגע, סיפר לה על ההשכמה המופלאה שעבר באותו בוקר, ועל החלטתו לצאת לטיול. הוא הציע לה להצטרף. היא נעצה בו מבט מופתע, ואט אט החל להסתמן מזווית פיה חיוך שובב. " לאן? " –  שאלה, והוא השיב שאם ייצאו מייד יוכלו להגיע ליערות בית שמש בעוד היום גדול. הם נסעו.

 

הכביש התפתל בין עצי האורן וריח של אדמה רטובה עמד באוויר. מבעד לחריץ החלון הפתוח נשבה הרוח ונופפה בתלתליה של עדה. איציק חש איך דמו רוטט באיבריו. הם עצרו  לצד הדרך, על אחת הגבעות.  למולם נפרשו גבעות מכוסות עצים רטובים, טיפות מים  שהתנוצצו עליהם שיברו את קרני האור בשלל גוונים. כמה ציפורי שיר יצאו ממחבואן מכשכשות זו לזו ומצייצות בשמחה. נדמה היה בעיניו שהגבעה כולה לובשת חג.

 

 הוא פרס מגבת יבשה על אחד הסלעים, והתיישב לצידה של עדה. השיחה קלחה והתגלגלה. הוא סיפר לה על היותו סטודנט לרפואה בתקופת מבחני הגמר, שבעוד זמן לא רב יתחיל בסטאז'. והיא סיפרה על סיום חוק לימודיה באוניברסיטה. היא לא אהבה את המערכת הנוקשה והקבועה, ולמרות שהצטיינה בלימודיה, פנתה לאהבתה הגדולה- ילדים.  כך היא הפכה לגננת. את רוב מרצה השקיעה בילדים, ובאופן מיוחד- בדני.

 

דני התייתם מאימו לפני שנתיים ונותר לבדו עם אביו שהיה איש קשה יום, והתפרנס מהובלת חומרי גלם על גבי תלת אופן בין בעלי מלאכה שונים. יום אחד, כשהלכה ברחוב היא פגשה בו. ילדון בן ארבע עם חיוך תמים, משוטט בשכונה ומשחק עם חתולים. בגדיו המקומטים היו מלוכלכים, והוא נעץ מבט רעב בשקית הקניות שנשאה. היא פתחה עבורו שקית במבה והתפלאה לראות איך הוא בולע כמויות בשקיקה. בירור קצר בסביבת מגוריו של הילד גילה בפניה את הסיפור, ומאז עדה אימצה את דני. הוא היה מגיע מידי יום לגן כאחד הילדים, ומקבל לביתו שני כריכים לסעודת ערב.

הדקות ארכו,   והשעה הייתה לשעת בין ערביים. שלווה אדמדמה של שקיעה החלה לעטוף את הגבעות. ציפורי השיר הקטנות החלו מתכנסות קבוצות קבוצות על גבי העצים מתכוננות לשנת הלילה, והאוויר נתמלא בקולות ציוץ עליזים. איציק התנער לפתע, נזכר שהכין ארוחה. הוא הוציא מנייר עטיפה כריכים מיוחדים אותם הכין בבוקר. עדה נעצה מבט משתומם ומלא הערכה בכריכים. והוא תמה עליה "מומחית הכריכים" - שהיא מתפעלת. באותו ערב איציק חש שמצא את שנפשו חיפשה כל השנים.

 

 

עיניו של איציק נפקחו. הוא עדיין עומד מול שפופרת הטלפון, חושב כיצד להסביר לעדה מדוע לא היה יכול להגיע לפגישה. זה שישה  חודשים וחצי שהם יחד. במשך זמן זה הספיק להכיר בה שעם היותה מלאת חיוניות ושובבות שהקסימה אותו, הייתה בה גם שאיפה לתיקון  עצמה והתקדמות. מפעם לפעם חש שלמד ממנה במשפט קצר מה שלא נכנס לליבו בשיעורי מוסר מרובים ששמע כשלמד בישיבה. לאחרונה נראה היה שמשהו קרה. הוא לא ידע להסביר מה ומדוע, אך פניה של עדה לא היו לה כתמול שלשום. הוא הבין שעליו לעשות דבר מה בכדי להציל את הקשר שביניהם. ודווקא לאחר שארגן ותכנן הכול, דומה היה כאילו הקלפים כולם נטרפו בפניו.  לאחר שיחה ארוכה מעומק הלב דומה היה שהם נפתחו וקרבו זה לזה. הם קבעו להיפגש על חוף הים באותו מפרצון טבעי האהוב עליה, והוא לא הגיע. ברור לו שנפגעה, שמשנפתחים שערי הלב ניתן לנסוק מעלה מעלה או להיפגע וליפול לתהומות עמוקים. היא נפגעה.

 

הוא הרים את שפופרת הטלפון והתקשר. מן העבר השני נשמע קולה של עדה. הוא היה סדוק וחלוש. "עדה – " קולו נקטע. " איציק, זה נגמר. אין מה להוסיף ולדבר. שתהיה לך הצלחה בדרכך " קול שפופרת השבה אל כנה נשמע. " עדה רגע  ! " הוא צעק. אך מן העבר השני נשמע עתה קול דממה. הוא ניסה להתקשר שוב, אך הפעם לא הייתה תשובה. ניסה להתקשר למכשיר הפלאפון – ומצא אותו מנותק.

איציק ישב מול מכשיר הטלפון מליט פניו בכפות ידיו. זו הפעם הראשונה שהציל חיים של חולה. חולה שהיה יקר לליבו כל כך. " והיכן מה שנאמר 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים' ? " נתמלטה זעקה מפיו. זה שתי יממות שלא ישן, ועכשיו תחושת כבדות וחוסר אונים החלה פושטת  בו.

 

  לפתע הבריק בו רעיון. הוא נטל עט בידו והחל לכתוב. " היה זה עוד אחד מימי אביב בהירים... ". הוא גולל את כל הקורות אותו ביום האתמול. לילה נוסף ללא שינה עבר עליו. בשעת בוקר מוקדמת סיים לכתוב. משסיים אגד את הדפים, אסף בידו טלית ותפילין ונסע לבית הכנסת. בשובו מתפילת שחרית ניגש לפתח ביתה של עדה  והשחיל את אגודת הדפים אל מתחת לדלת. איציק שב לביתו. הוא התיישב על כיסא, ונרדם. צלצול טלפון העיר אותו משנתו. מן העבר השני נשמע קולה של עדה.



אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנר מאיר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח כסליו ה´תשס"ו  
ב"ה
אני התפעלתי מאוד - והנה גם מצאתי את ההמלצה.

ממש יפה מאוד (את המשנה אני גם מכיר ויש לי סיכום עליה...)
בברכה,
יצחק
ט´ חשון ה´תשס"ז  
מקסים / אורח/ת בביכורים
מרגש ונוגע ללב.
יש המשך?
מקוה לסוף טוב...

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד