המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ויהי ערב, ויהי בוקר / נר מאיר
בביכורים מאז כ"ו כסליו ה´תשס"ו

היה זה עוד אחד מאותם ימי אביב בהירים, בהם עיתים שהשמש משלחת אור טוב וחמים, ועיתים שהיא נסתרת מעין כל וקדרות חורפית אוחזת את השמים  ומשרה עליך דוק של חלישות הדעת. באוויר נישא ריח פריחת ההדרים המרמזת על חג הפסח הקרב ובא.
את בית הכנסת יצא עלם צעיר בצעדים חפוזים. תמיד ממהר תמיד מאחר, הוא המהם לעצמו. הוא שב אל ביתו, שתה כוס קפה חפוזה וירד שוב, לעשות את דרכו לעבודה. בחניה נח לו דומם אופנוע גדול. הוא הניע אותו ויצא במהירות לדרכו. רוח הנושבת במהירות חודרת עד לעצמות בקור מקפיא, אך הוא חשב לעצמו שתמורת שום הון לא היה מחליף את האופנוע הישן, במכונית סגורה ושגרתית המוגנת מכל רוח. עוד דקות ספורות והנה הוא יוצא מן העיר. רמזור אחרון. הוא סחט את המצערת  והאופנוע הזקן שעט קדימה תוך שהוא נמלט במהירות מהמון המכוניות שמאחור.

זה היה הרגע שהוא אהב יותר מכל. הוא מילא את ריאותיו באוויר הקריר, ועיניו ניתקו מן הכביש והחלו לשוטט בשמים. ענני נוצה חייכו לעברו. לצד הדרך עוף דורס דאה משחר לטרף. מתחת נפרשו שדות מוריקים ויצרו מרבדים מלבלבים. בין לבין השתרע פרדס פורח המפיץ ריח משכר של פריחת הדרים. בהחלטה שבחטף הוא היטה את האופנוע לעבר שביל עפר, ולאחר כברת דרך דומם את המנוע והסתכל סביבו. דבורים זמזמו ומצצו בערגה צוף מפרחי ההדר. עשבים שוטים היו מכסים באגלי טל עדינים. כמה ציפורי שיר צייצו זו לזו בגיל, וליבו גם הוא רצה להצטרף לשירתן. זוהי שירת הבריאה, הוא חשב לעצמו בהתפעלות. כעבור רגע הוא התעשת, נשם נשימה עמוקה מנסה לשאוף מהשמחה שסביב, הניע את האופנוע ושב לדרכו.

  את פניו קיבל ד"ר עמית. איציק, המחלקה מאוד עמוסה, תתחיל לקחת בדיקות דם ... משימה רדפה משימה : ישיבת בוקר מחלקתית – ביקור רופאים במחלקה –קבלת חולים חדשים... חולה רדף חולה, והוא – ראשו כמו היה במקום אחר. הערב הוא ייפגש עם עדה. כבר זה זמן שהקשר ביניהם חורק, ואם הוא לא יעשה משהו – הוא יודע שהקשר יסתיים. הוא השקיע הרבה מחשבה בתכנון הפגישה הערב. לאן הם ילכו ומה תהיה התפאורה, מה בדיוק הוא יאמר, איך  יתנהג, והסיפור שיספר לה...

חולה נוסף הגיע למחלקה. הוא ניגש לקבלו. הוא החל לחוש באותו דגדוג מוכר המתחיל בסביבות הקיבה ומרמז לו ששעת ארוחת הצהריים הגיעה, אך היום אין השעה פנויה לאכול. יש להזדרז ולסיים את העבודה מוקדם ככל האפשר כך שניתן יהיה ללכת הביתה מבעוד יום, ולהימנע מאיחור נוסף – שהיה מן הדברים שעוררו את חמתה של עדה. השעות חלפו ושעת אחר הצהריים הגיעה. הנה הוא כותב עוד מכתב שחרור אחד ויוצא.

  למחלקה הגיע עוד חולה. הוא נתבקש ללכת ולקבל את החולה החדש. " אבל –"  הוא ניסה להתמרד. אל תדאג, זו קבלה מהירה הרגיעה הרופאה הבכירה. חצי שעה וסיימת. חולה בן 85 מבולבל, עם זיהום ובצקת ריאות. הוחל טיפול במיון אבל לא הצליחו לייצב אותו. אין הרבה מה לעשות בשבילו... איציק חש איך דמו מתלהט בעורקיו. זו "קבלה מהירה" ??? האיש גוסס והם שולחים סטאז’ר חסר ניסיון לבדוק אותו ולקבלו למחלקה ? ודווקא היום כשחשוב לו כל כך לצאת מוקדם ?

באותם הרגעים הוא כעס על כל העולם. על הרופאים במחלקה שהטילו עליו לקבל את החולה המסוכן בשעה זו של היום, על הרופאים במיון ששלחו למחלקה חולה במצב שכזה, ועל החולה עצמו שברגעים אלה עלול להרוס לו את הדבר שחשוב לו מכל. הוא ניגש לחדר המתוגבר לבדוק את החולה. ארבעה קירות אטומים, ללא טיפת שמש או שמחת חיים. כמה שונה מהציפורים של הבוקר,  חלפה במהירות המחשבה במוחו. מבט מהיר על החדר גילה ארבעה חולים מונשמים, שני חולים המחוברים למוניטור לב, ובמיטה הראשונה החולה שלו.

   גוון עורו אפור, כולו רועד, רעב לאוויר הוא התנשם בכבדות, נאבק על כל טיפת אויר נוספת. עיניו בלטו ממאמץ  והוא תלה באיציק מבט מלא חרדה. איציק הסתכל בפני הזקן וחש איך רטט עובר בכל גופו. הפנים היו מוכרות לו. הוא זכר מהיכן.

  היה זה אמצע החורף. עודו סטודנט לרפואה בתחילת דרכו. תקופה ארוכה שהוא היה נתון למצב רוח לא טוב. הוא חש שאינו מצליח לעשות אף אחד מהדברים החשובים לו - לימודיו לא עלו לו יפה, כל חבריו רחקו איש לדרכו, ובבית הספר לרפואה לא מצא את מקומו. מוצא היה את עצמו משוטט בחוץ בזמן ההרצאות כתלמיד הבורח מבית הספר, מפעם לפעם היה יושב בספריה וקורא, או סתם נתון היה לעיסוקים שונים, שהצד השוה שבהם שאינם נוגעים ללימודיו.

ערב חורפי אחד חש שבאו מים עד נפש, עלה על אוטובוס ונסע לירושלים. הוא נעמד למול הכותל פתח את קירות ליבו והתפלל כפי שלא התפלל מעולם. בחוץ ירד גשם זלעפות, והשעות נקפו. שעתו של האוטובוס האחרון חלפה, והוא השתקע רועד מקור בתוך כיסא, מתכווץ בכדי לשמר את חום גופו ככל שיוכל. יד הונחה בעדינות על כתפו. הוא הסתובב וראה זקן כפוף מחייך אליו. בחור מאין באת ? מה מעשיך כאן בשעה זו ? – הוא השיב, ובצורה שהפתיעה גם אותו עצמו, גולל בפני הזקן את סיפורו.  היד הושטה אליו שוב ולחצה את ידו בחמימות. הזקן הזמינו לישון בביתו. הוא סיפר  שהוא ואשתו הם זוג ערירי שלא זכה לפרי בטן. בכל פעם שביתם מלא באורחים הם חשים במשהו, כאילו ביתם מתמלא בילדים. כשכוחו עימו יוצא הזקן לרחוב, ותר אחרי אורחים. היום, המשיך הזקן,

זכיתי לפגוש בך. עכשיו, נעץ בו הזקן עיניים טובות, לא תוכל לסרב לי. והוא לא סירב.      

את פניו קידמה אשת הזקן. אישה נמוכה בעלת פנים נעימות המפיקות חום. היא הכינה לו מרק חם, והוא לגם  ממנו בשקיקה מניח לחום להתפשט בגופו, שעה שהיא הציעה לו מיטה בחדרון קטן. הוא הודה להם מקרב לב ופנה לישון. שוב לא חש באותה תחושה מדאיבה איתה בא לירושלים, הוא נטה לישון בעולמם של מלאכים... 

  את הסיפור נצר בליבו בהמשך שנות לימודיו, אך מאותו יום חש איך לימודיו מתיישבים על דעתו. פעמים מספר, כשנסע לירושלים ניסה למצוא את בני הזוג, אך דומה היה כאילו האדמה פתחה פיה ובלעה אותם. פעם אחת  כששאל וחיפש, אמרו שהזקנה חלתה ונפטרה, והזקן עקר את מושבו למקום אחר. כמה שהוא חיכה לרגע בו יפגוש שוב את הזקן הזה... .

 

  עכשיו, כשהרגע הגיע, הוא חש איך זיעה קרה מכסה את כולו וידיו מתחילות לרעוד. המכשירים צפצפו, וכמו הרעימו מידי רגע והודיעו – כמות החמצן בגופו קטנה משהייתה אך לפני זמן קצר. הזקן דעך מול עיניו. הוא ניסה לחשוב מה עוד אפשר לעשות. בראשו חלפו במהירות ההוראות לטיפול בבצקת ריאות – מתן חמצן – להושיב את החולה – שימוש בתרופה משתנת... הוא קיבל הכול. אין דבר שהוא יכול להוסיף.

מדיניות המחלקה הייתה נהירה לו. לא מנשימים חולה מבולבל בן 85 – כשאין סיכוי לשפר את מצבו. ברגעים אלה הדבר לא עניין אותו. תכיני לי ערכה להנשמה – ביקש מהאחות. מעולם הוא לא הצטיין בהכנסת צינורית ההנשמה לקנה. לנגד עיניו עלתה המשנה "אין מעמצין - עוצמים עיניים -  את המת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש, והמעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים" – כיון שמקרב מיתתו של הגוסס. ניסיון כושל להכניס את הצינורית יחמיר את מצבו הנשימתי – ואולי יביא את המערכה לקיצה. הוא פתח את ערכת ההנשמה בידיים רועדות. ידו השמאלית אחזה במכשיר המסיט את הלשון בכדי לאפשר לצינורית ההנשמה להיכנס. היד הייתה רועדת ומלאה זיעה. המכשיר החליק ונפל על הרצפה. הוא הבין שהוא לא יוכל להכניס את צינורית ההנשמה בעצמו. מוטב לראות בגסיסתו מלהביא עליו מוות מהיר.

 

  איציק הניח לו והתפרץ במהירות לחדר הרופאים תוך שהוא צועק בקול שהזקן עם בצקת הריאות הוא דוד שלו. "אני צריך מישהו שיחבר אותו למכונת הנשמה" תבע. סערת הרגשות בה היה נתון שכנעה את הנוכחים בדבריו. ד"ר עמית נתן בו מבט מלא ספק, ואמר שהוא רק מאריך את ייסוריו בכמה שעות. משראה שאיציק לא שוכנע, ניגש וביצע את שהיה לעשות. הזקן היה עכשיו מונשם. איציק ידע שד"ר עמית צדק. הוא הוסיף לזקן עוד כמה שעות חיים של סבל ותו לא. הוא תהה בינו לבינו אם היה זה צעד נבון להילחם כך בקרב אבוד תוך שהוא מביא סבל על הזקן.

  לפתע רעיון הבהיק במוחו. הוא רץ וחיפש את הרופא התורן האחראי על מכשיר הדיאליזה.  הוא זכר מלימודיו שכמוצא אחרון דיאליזה יכולה לפתור בצקת ריאות בחולים במצב דומה. משמצא את הרופא הוא הסביר לו שדודו מאושפז במצב קשה והדיאליזה היא הדרך היחידה להצילו. אולי היה זה רופא נחמד במיוחד, אולי הרופא היה פנוי באורח לא מתוכנן באמצע התורנות, ואולי הבעת החרדה בפניו של איציק הלבוש בחלוק רופאים, היא ששכנעה את הרופא והוא בא וביצע את הדיאליזה. השעה הייתה קרוב לחצות, שעה שאיציק המצוי ליד מיטתו של הזקן ציין לעצמו בתחושת רווחה שמצבו התייצב. הוא נשאר ליד מיטתו מנומנם כל הלילה. לעת בוקר ירד לבית הכנסת והתפלל שחרית בתפילין שמצא בבית הכנסת. הוא חזר למחלקה והציץ בזקן. הוא ישן ופניו היו שלוות. איציק חש הקלה גדולה. עוד שעה וחצי מתחיל יום עבודה חדש. הוא ירד אל עבר האופנוע ויצא את בית החולים. בחזרה לפרדס... שם, בין עצי ההדר הפורחים ומדיפים ריח אביבי, נשכב וחשב. ומה יהיה על עדה ? הוא יספר לה הכול. היא תבין.

 

הוא שכב לו כך, בוהה בפרחי ההדר. דבורים עופפו מפרח לפרח. מבעד לענפי העצים נשתלחו קרניים חמימות של השמש העולה. בעץ שכן ניעורה משנתה להקת דרורים שצייצו זו לזו בעליצות . יום נוסף של חיים בא לעולם. הוא מילא את ריאותיו באוויר הבוקר הלח, ופתאום כמו בקעה ממנו מאליה הקריאה – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" .

הוא חי . הזקן חי . נולד יום חדש – של חיים .     

 

 

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לנר מאיר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו כסליו ה´תשס"ו  
אהבתי מאודדד.. מחמשת..
כ"ו כסליו ה´תשס"ו  
הוא כתוב מהמם
ממש מיוחד
והרעיון פשוט יפה
אין מה להגיד..
הוא פשוט מושלם!
-טל-
כ"ז כסליו ה´תשס"ו  
מרגש, כתוב בשפה נפלאה ושוטפת.

נו, ומה היה עם עדה?

:)
כ"ז כסליו ה´תשס"ו  
רק שתי הערה קטנה:

בסיפר שלך יש הרבה יותר מדי פעמים (לדעתי, כמובן) את המילה "הוא", נדמה לי שאם תוריד כמה מהם, זה רק יוסיף לסיפור.

במשפט:"תמיד ממהר תמיד מאחר, הוא המהם לעצמו." אין שום בעיה לוותר על המילה "הוא", אבל גם במשפטים שיותר קשה, בד"כ אפשר עם קצת יצירתיות לוותר עליה.

ושוב-
כ"ז כסליו ה´תשס"ו  
אהבתי!!!

אין עוד מלבדו!!!
אני הקטן.

כ"א טבת ה´תשס"ו  
מתוק מדבש, אם כי אולי טיפה קיטשי,אני לא בטוח שזה גורע
כ"ה טבת ה´תשס"ו  
תודה לכל המגיבים. לסיפור יש סיפור המשך - "עדה". ולמעשה, לסיפור ההמשך גם הוא יצרה המציאות המשך. או, יותר נכון, סיפור מסיים, שעדיין לא התפרסם.
ב´ שבט ה´תשס"ו  
ממש סיפור יפה / אורח/ת בביכורים
עלילה נפלאה עם כותרת שיפה לא פחות שאינה מגלה על מה הסיפור, אך בסוף הקריאה מבינים אותה.
מחכים לסיפור מסיים, מקוים שהוא ירגש לא פחות
כ"ו ניסן ה´תשס"ו  
איזה יופי.. ונשמע אמיתי..
הלוואי ונזכה כל בוקר לחוות כזאת חוויה של "מודה אני"..
כ"ד ניסן ה´תשס"ז  
כמה נתינה שלא תלוייה בדבר!!!
זו זכות להיות שותפה בקריאה של סיפור כזה. פעם שנייה שאני קוראת אותו ונפעמת.
המשך להפיץ שפע טוב, ובע"ה תרגיש את אלוקים קרוב.
הרבה שמחה ואור, .

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד