בנושא
בכרם
חדשות
 
זִקְנָה / איש מילים
בביכורים מאז כ"א כסליו ה´תשס"ו

הוא שוכב על מיטתו, או שמא נכון יותר לומר, מוטל עליה. ואם כבר מדייקים אנו בפרטים הרי שאין זו ממש מיטתו, אלא מיטת בית החולים. הכאבים מייסרים אותו ומפעם לפעם נפלטת מפיו יבבה חנוקה המגלה רק מעט מזעיר ממה שעובר עליו. יבבה שלמרות הכאב הרב הגלום בתוכה, לא זוכה ליותר מאשר מבט חטוף מצידה של האחות האחראית על המחלקה.

 

הוא מתגעגע למגע אנושי, לשיחה, למעט חום ותשומת לב. אם רק היה יכול לדבר, או אפילו לשלוט בהבעות פניו, לרמוז להם, לאלה שעוברים על פניו, אדישים לגורלו, להפנות את תשומת ליבם לכך שהוא עדיין כאן, חי, נושם, מרגיש. אך גופו אינו מציית לו עוד ואין בו כל יכולת לתקשר איתם. גם אם מבין הוא כל מילה ושומע אותם בדברם עליו, אין הוא יכול לגרום להם להבחין בכך, להבין.

לא נשארו לו אלא כאביו שלו ושדי העבר השבים לרדוף אותו מדי יום ביומו.

 

לא תמיד היו כך פני הדברים. היו ימים בהם הארץ כולה הייתה מונחת על כף ידו. בהבל פיו חרץ גורלות, אם לשבט ואם לחסד. פיטר והעסיק כאוות נפשו, לקח לעצמו את כל מה שאיווה, שלו או לא שלו. היו שקראו לו מושחת, אחרים העריצו אותו, אך הוא בכוחנות שאפיינה אותו, התעלם מכולם ועשה ככל העולה על רוחו.

 

עכשיו הוא מוטל כאן על המיטה כחפץ אין צורך בו. מפעם לפעם מגיעה אחות, מנקה אותו, הופכת מצד לצד בכדי להקל על פצעי הלחץ ועוזבת אותו לנפשו.

 

מול עיניו צפים ועולים פניהם של כל אלו עליהם דרך בדרך למעלה, של כל אלה אותם רמס בהיותו בפסגה. הם כולם לועגים לו, קוראים לעברו קריאות גנאי, שמחים לאידו. הֶר גנרל, הם קוראים לעברו ומצדיעים, כמו אז, בימים ההם, אך הוא יכול לראות את הבוז בפניהם, לשמוע את הלעג בקולם. "הֶר גנרל", המילים מתגלגלות בגיחוך על לשונם  והוא, שיודע כי רק בדמיונו הם נמצאים, כל כך רגיל הוא כבר למוגבלותו, עד שגם בדמיונו אין הוא יכול לענות להם וכל שנותר לו הוא, לייבב בלא קול, אל מול לעגם.

 

ובאמת, מה יש לו עוד לומר להם. אכן צודקים הם בשנאתם אליו, צודקים בכעסם. את כל העוולות הללו, בהן הם מאשימים אותו, הוא אכן עשה. את כל הפשעים שהם מטיחים בפניו הוא אכן עולל.

צודקים הם גם בלעגם. הנה הוא,שחשב עצמו לחזק ובלתי מנוצח, מוטל כאן כאבן שאין לה הופכין ואין עוד אדם הטורח לחשוב עליו, אפילו לא ברחמים.

 

לא פעם שאל את נפשו למות. אחרי הכל ,הוא מוטל כאן, שכוח ואבוד, כבר כמה שנים, איש אינו מתעניין בו, איש אינו חושב עליו וגם הוא לא בדיוק דורש בשלום העולם. מלבד כאביו וחיבוטי נפשו, אין עוד דבר המעיד על חיותו. לא פעם מאס בייסוריו, שאל עצמו כמה עוד אפשר, התחנן אל האל הכל יכול שיגאל אותו וייקח אותו אל עולם שכולו טוב, אך דומה כי גם האל לועג לו עתה בחולשתו. דומה כי החליט האל לנקום בו על כל אותן שנים בהן התכחש לו. נראה כי גם שם למעלה מאסו בו ואינם חפצים לקבלו תחת חסותם וכך נשאר הוא מוטל כאן, עזוב, בן בלי בית, בן בלי עולם, אינו רצוי לא בין החיים ולא בין המתים.

 

לא פעם רואה הוא בין הפרצופים השטים בדמיונו את פניהם של אלה שגירש, של אלה שעקר מביתם ומאדמתם. חסרי בית הם, נעים ונדים ממחסה למחסה ודווקא הם מביטים לעברו בחמלה, מצביעים עליו, מתלחשים על מר גורלו, שׂחים ודאי, זה לזה, על מידת הצדק שבעובדת היותו תלוש ונטוש בין העולמות, אך אינם שונאים אותו.

 

הוא רוצה לזעוק עליהם, לקלל, לדחות בשתי ידיו את רחמיהם. תשנאו אותי, בני עוולה. תנעצו בי את חיצי לשונכם, תלעגו. אך הם, באכזריות שאין כמותה, נדים לו בראשם, חומלים עליו, מלבים את ייסורי מצפונו באהבה פשוטה וחסרת סיבה.

 

זוכר הוא ימים, בהם ברח אל חיקה החמים של השינה, בסופו של יום קשה ומלא מצוקות. זוכר הוא אף ימים בהם בחר להישאר ער ולפעול ובלבד שלא ליפול לידיו האכזריות של החלום. אך היום, אין לו עוד יום ולא לילה. אין הוא מבחין עוד בין ערות לשינה, בין חלום למציאות. בכל עת שולט בו הדמיון ומבקרים על גבי מבקרים, מעברו, באים איתו חשבון.

 

לעתים, בין הפרצופים השונים רואה הוא לפתע את בנו. באתי אבא, הוא אומר, עוד שבוע חלף. הוא מביט בו בעיניים חסרות מבע, משווע להגיע אליו, לגעת בו, להיווכח כי הוא אכן אמיתי ולא פרי דמיון. גם הוא, הבן, כבר אינו נראה כתמול שלשום. השבי עשה בו שמות, השׂיבה זרקה בשערו ולא ניתן עוד לזהות בו את מי שהיה יד ימינו של השליט הכל יכול.

 

הוא יושב, הבן, מול מיטתו, קורא עיתון, מחכה שיעברו הדקות המוקצבות לו לביקורו, מחליף מילה או שתים עם האחות, בשקט, במין כניעה של מי שעבר זמנו. רוצה הוא להטיח בו שילך, לגרש אותו, שלא ישב כאן כמראה המשקפת את נפילתו. למה אתה מחכה, רוצה הוא לזעוק, למה? שישכיבו אותך כאן לידי? שיקברו אותך יחד איתי? בשביל מה באת? רק בכדי לצער אותי? רק בכדי להראות לי כי לא נשאר עוד כלום מכל עמלי?

 

בסופו של דבר, אכן הבן הולך ומיד אוחז בו הצער על שלא ניצל את הזמן שהיה כאן, על שלא נהנה מביקורו, על שלא יכול להשאיר אותו עוד מעט. בעיקר מצטער הוא על שאינו יודע אם באמת היה כאן, או שלא היה זה אלא עוד יציר של דמיונו.

 

ואולי בעצם מעולם לא היה. אולי מאז ומעולם הוא מוטל כאן, על המיטה והכל בעצם הוא פרי דמיונו. מעולם לא היה צעיר, מעולם לא לחם, מעולם לא כבש, לא שלט, לא עקר. אולי כל זה הוא רק חזיון תעתועים השב ועולה בראשו, מטריד את מנוחתו, מוציאו מדעתו, בלי כל סיבה, בלי כל תכלית, סתם בכדי לייסרו.

 

הוא מוטל על המיטה, עייף, מותש, מייחל אל קיצו, כשאל המיטה מתקרבת אחות צעירה, חדשה, מעולם לא ראה אותה קודם. הוא מצפה לשגרה הרגילה, היפוך, הפשלת החלוק, רחיצה קרה, מקצועית, קצרה וזהו.

 

אך הפעם זה שונה. היא מסתכלת עליו ברוך, מלטפת בעדינות את מצחו, מחייכת אליו, שואלת לשלומו. לובן בגדיה מסנוור אותו לרגע והוא אינו מסוגל לעכל את חומו של המגע האנושי. עיניה מביטות אליו באהבה בעוד היא מנגבת בעדינות את הריר הנוזל בזווית פיו. חום מציף אותו ולראשונה, מאז הוא זוכר, עולות דמעות בעיניו. בבת אחת הוא מרגיש חי, כאילו חזר באחת אל עולמם של בני אדם, כאילו זכה לחזור ולו לרגע ולהיות, שוב, בן אנוש. היא מרימה בעדינות את רגלו בכדי לנקותה ולשמע אנקת הכאב הבוקעת מפיו, הוא יכול להישבע כי ראה דמעה קטנה זולגת בזווית עינה.

 

אז לפתע זה מכה בו. הוא מכיר את הפנים האלה, היא אחת מהם, מן העקורים, היא הייתה אז רק ילדה קטנה ובכל זאת, הוא לא יכול לטעות בה. הוא רוצה לצעוק לה די, להגיד לה שתלך, שהוא אינו ראוי לחמלתה, הוא רוצה לומר לה שתשנא אותו, שלא מגיע לו הטיפול המסור שלה, אך היא רק מביטה בו בעיניים רכות וממשיכה לנקותו לאט ובעדינות.

 

הצער מכה בו בכל הכח. לו רק יכול היה לשנות את העבר, לו רק יכול היה לחזור ולבטל את שעולל לה ולבני משפחתה. אך את הנעשה אין להשיב וכעת הוא כאן והיא מולו, מרעיפה עליו חום אנושי ומחזירה אותו אל עולמם של בני האדם, אותו עולם שזה מכבר הקיא אותו מתוכו. הדמעות שוטפות את עיניו והוא בוכה בקול רם, כאב חד מפלח את ליבו, מפתיע אותו. בלי שיהיה מוכן לכך, דווקא עכשיו, נפתחים לפניו שערי שמים והוא מחזיר את נשמתו.

 

הוא מוטל על המיטה, קר, חסר תנועה. הוא שכל הארץ כולה הייתה מונחת בכף ידו. וכעת, רק נערה אחת, בבגדי לבן, מבכה את מותו.

 



התמודדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א כסליו ה´תשס"ו  
ב"ה
האם מדובר על א.ש. ה"זקן המשונה מן החווה" ?


מדהים, מרגש - ועצוב.
רק לא הבנתי למה היא מרחמת עליו.
בברכה,
יצחק
כ"א כסליו ה´תשס"ו  
הסיפור עצמו מרתק, מצד הכתיבה ומצד הרעיון, ההתנפצות של "כוחי ועוצם ידי", חשבון הנפש שנכפה על האדם... מאוד מעניין.
אבל קצת קשה לי עם עניין הקישור האקטואלי. עד הפיסקה השביעית בערך זה מצויין, כי הרמיזות קטנות ועדינות, והמסר נשאר גם כללי. אבל אח"כ הסיפור תפס כיוון מוגדר שפחות אהבתי, ובמיוחד הסוף הקצת
כ"א כסליו ה´תשס"ו  
שמאלצי.

נ.ב - ז'אנר הסיפורים הקצרים ממש פורח פה לאחרונה, איזה כיף!
כ"א כסליו ה´תשס"ו  
שרון בהחלט היווה השראה לסיפור, אבל הסיפור לא נכתב עליו, אלא על דמות פיקטיבית של מנהיג זקן שעבר זמנו.
אגב, הסיפור נכתב לפני כחודשיים, הרבה לפני השבץ שלו.

תודה על התגובות
כ"ב כסליו ה´תשס"ו  
כי הסגנון בהחלט מצויין, וחסרים פה באתר סיפורים הכתובים בסגנון הנהדר הזה, ה"הגיגי" הזה, ואת זה מאוד אהבתי.

שמחתי גם שלא סיימת במילים: "זהו זה, מר שרון, סיימנו את הטיפול להיום" כי אז זה כבר ממש היה מוגזם. הרמזים הרבה יותר מבולטים, ואם אכן הסיפור היה במפורש עליו, לא הייתי יכול לסבול את זה. אבל כ
כ"ב כסליו ה´תשס"ו  
ראשית, אבקש את סליחתך. שוב ושוב אני חוזר על אותה טעות ובמקום להגיב על תגובה שנשלחה אלי, אני מוחק אותה.

תודה על תגובתך. אני מסכים איתך שלכתוב את הדברים בהקשר האקטואלי הישר, זה דבר בוטה מדי ואולי אף לא ראוי.

כפי שכתבתי, הדברים לא נכתבו על שרון באופן ישיר. ההתנהלות הדורסנית של שרון בצירוף
כ"ב כסליו ה´תשס"ו  
עם גילו המתקדם, העלו בי את התהיה בדבר מה שעובר על מי שהיה, כשהוא מגיע למצב שאיננו עוד.

השתמשתי בביטוי "הר גנרל" שאינו מצוי במקומותינו בכדי לנסות ולהרחיק מעט את הסיפור מן המציאות שבה אנו חיים ולנתק אותו מראש הממשלה הנוכחי.

כנראה שלא לגמרי הצלחתי במשימה, אך אני מקווה, שהסיפור ימצא חן בעיניך יותר, בעוד מספר שנים, כשההקשר האקטואלי לא יהיה רלוונטי יותר.

תודה
איל
כ"ג כסליו ה´תשס"ו  
סיטואציה קשה, מתוארת יפה.
הסיום הוא משפט שמאד מצא חן בעיני - "וכעת רק נערה אחת בבגדי לבן מבכה את מותו".
היה אפשר לפתח יותר את ההגיגים של הזקן. אני לא התחברתי לצער שלו.
ה´ טבת ה´תשס"ו  
לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור הזה.

אכן, כולנו רק בני אדם.
ה´ טבת ה´תשס"ו  
הנו מקרי בהחלט
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד