מוקדש בחיבה והוקרה לכותבי השירה, שלא ממש מתיימרים להיות תמלילנים...

הם היו כמו חברים

ממש אחים מאושרים,

האחד שמו תמליל,

וחברתו, שירה מהגליל.

הם הלכו תמיד יד ביד,

נושאים עימם משא אחד.

משלימים זה את זה,

כמו יצאו ממחזה.

אך יום אחד אמרה שירה,

לידידה תמליל, ללא מורא,

לא יאה לי ולא נאה,

להסתובב עם "חנון" חסר מראה.

כי אני כה משוחררת,

מהלב עולה ומיתמרת.

ללא גבולות, עם שלל צבעים,

מחוץ לכללים, מבלי כבלים.

ורק אתה כולך משקל,

עומד, חורז, ולא נבדל.

ממתין לחברתו של הלחן,

כעני בפתח, ממתין בתחן.

אני נכתבת בדמע קסת,

אני פשוט שירה "הורסת".

ואתה, שבוי ממתין,

לרצונו של המלחין.

אין לי עוד ענין בך,

אלך עתה מחברתך.

שכל כולי הדר תפארת,

הרי יותר, איני נשארת.

ותמליל העצוב, נותר לבדו,

בוכה מבלי שירה לצידו.

כי ידע שרק אם ישבו ביחד, בנחת,

יצרו הם תמליל משירה משובחת.

ולכם הכותבים ולכן הכותבות,

טלו נא קולמוס ומחברת שורות.

הביאו שירתכם אל תמליל חברה,

כך יהפכו שירי החול, ל"שירה".