המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפורים מהחיים 7: האור הכתום / אסף להד
בביכורים מאז ט"ו אב ה´תשס"ה

אני לא יודעת למה, אבל על הבית בו שהיתי בסוף השבוע הארור הזה - דילגו החיילים.

הם עברו מבית לבית, ורק על ביתי שלי דילגו.

 

כל החברים שלי, הוצאו זה מכבר מתחומי הישוב, הועמסו על האוטובוסים והוסעו אל עבר הלא נודע.

ורק אותי, הותירו המפנים מאחור, בבית קטן, במרכזו של הישוב הנטוש.

 

כילדה, אהבתי לעזוב את הבית, ללכת על הכביש המחבר את ישובי הגוש, לפנות ליד המדרשה, ולגלוש אל עבר חוף הים של המלון, שהיום כולם מכירים אותו בתור "שירת הים".

גם עכשיו, מצאתי את עצמי מדדה לי בצידי הדרך, בצד אחד הישובים המפונים להם, ובצידי השני, הפחונים בהם מתגוררים ערביי המואסי מזה שנים רבות, בצפיפות ובצחנה, רוכבים מפעם לפעם על העגלה הרתומה לחמור. בחיים, שאף פעם לא הבנתי. כאילו מתוך חוסר איכפתיות לאיכות חייהם.

 

פסעתי לי לאיטי, כשכל הזמן שבעולם עומד לרשותי.

וכי מה יקרה לי שלא קרה כבר?!

יפנו אותי – אצטרף אל חבריי שגורשו מבתיהם.

לא יפנו – אמשיך להנות עוד דקה או יותר מאדמת הקודש של גוש קטיף.

 

כך הגעתי לי אל החוף היפה ביותר שהכרתי מעודי. החול הרך, הנקי, נוף ראשונים. ומולי הים, הים התיכון, שאף פעם לא הבנתי מה הקשר בינו ובין חוף ימה של תל אביב, או של אשקלון הסמוכה. אצלנו, החוף תמיד נראה כאילו רק עכשיו הוציאו אותו מתוך אתר הסרטה של תוכנית טבע. הצדפים, החול, והעקבות הרבות שמילאו את חוף הים בחודשים האחרונים. עקבותיהם של כל חבריי וידידי, שבו להזדהות, חלקם להפרד מחלקת הנוף המדהימה הזו, וחלקם באו להצטרף למאבק, למאבק נגד הפינוי.

 

עכשיו החוף היה ריק, אפילו המציל השרירי והשזוף שהיה בן בית בחוף הים בחודשי הקיץ, לא היה על החוף.

עליתי לי על סוכת המציל, היושבת על התפר בין חוף הנשים לחוף הגברים, שמישהו טרח בחודשים האחרונים לייצב את המחיצה המפרידה ביניהם, על גבי הקלונסאות עטורות החלודה, והתיישבתי לי, לבדי, מביטה אל עבר השקיעה.

 

השמש החמה, פינתה עצמה למשב רוח קריר שבא מהים, "בריזה" בלשון החברה. ואני בהיתי נכחי, נהנית מעוד מבט אחרון על חוף הים שכה אהבתי, שבו חוויתי קומזיצים עם החברה, אהבות וחברויות, וסתם רגעים של התבודדות עם בוראי.

 

השמש נטתה לשקוע, הכתום, הכתום שכה אהבתי, זה שעיטר את השמים מפיץ אור וחום בינות לענני הקיץ הקלים - שקע לו לאיטו, מסיג עצמו בפני הלילה היורד מסביב, ועל חיי שלי.

 

עוד מעט, יכלה האור, יבוא הלילה. יבואו הרגעים הללו, בהם כל מה שנותר לך הוא האמונה בלבד, כמו שלמדתי בילדותי: "ואמונתך בלילות" – בלילה אפשר רק להאמין, להאמין בכך שיש מי ששומר עליך מפני כל רע. לדעת שמחר יש יום חדש, לדעת שמחר תזרח עלי שמש מרפא, שתפיץ פעם נוספת את האור הכתום הזה, הזך והנקי, האור הפלאי - לכל העולם כולו, וגם לי.

 

ככה, מצאתי את עצמי, על חוף הים של גוש קטיף, כשמולי גלי הים מלטפים להם לאיטם את החוף, יושבת לי צופיה מתחת לבסיס הקטן הממוקם מאחורי, מביטה על הים הגדול. ויודעת, שגם אם עכשיו תבוא עלי תקופת לילה, ימים של חושך - אני אעבור אותם.

מחר אני אזכה שוב להנות פעם נוספת, מזריחה חדשה, מהאור הכתום.

 



אמונה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאסף להד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ סיון ה´תשס"ו  
אהבתי מאוד את המשל של הכתום בשקיעה והלילה המתקרב.

אתה כותב נהדר, ונכנס יופי לראש של מישהו אחר,
עוזר לנו להכנס ללב שלהם.
תודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד