המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפור צדדי מסימטה צדדית / joco1
בביכורים מאז ג´ אב ה´תשס"ה

"אין שכל, אין דאגות" חלק ב' ( סיפור צדדי מסמטה צדדית )

לפני שנים רבות חי בארץ רחוקה עם קטן , בארץ הייתה עיר ובעיר שכונה ובשכונה רחוב וברחוב סמטה צדדית ובסמטה הצדדית בית משותף ובקומה 5 בבית המשותף גר אדם.

האדם הזה חי בבועה משלו וגידל את ילדיו בבועות משלהם ונתן לאשתו לחיות בבועה משלה.

הוא לא דאג שהבועה תתפוצץ מכיוון שהוא לא ידע שהוא חי בבועה וכשלא יודעים משהו הוא פשוט לא קיים, ואם הוא לא קיים אז למה שיתפוצץ?

הוא הלך לעבודה וחזר ממנה , ישב מול מכשיר הטמטום ובהה בו, הוא אכל ארוחה טובה והלך לישון. לפעמים הוא גיוון והלך לישון פשוט סתם כך כי היה עייף. אמנם אשתו דאגה שלא אכל את ארוחת הערב שלו אך היא ידעה שזה לא משהו מיוחד נגד הבישולים שלה אלא סתם מתוך עייפות.

לאדם הזה היה ילד , לא גדול ולא קטן. היה לו ווקמן שתמיד היה על שתי אוזניו. הווקמן הזה אפשר לו תמיד לחיות בבועה משל עצמו כי הוא לא שמע כלום חוץ מהרעשים אותם אהב מאד לשמוע. ההורים שלו כבר התייאשו מלדבר אליו ובנו תיאוריה שלמה על החופש שצריך לתת לילד ועל המרחב שהוא זקוק לו בגיל ההתבגרות ולכן ,לא הטרידו אותו כלל אלא נתנו לו לחיות את חייו הרועשים.

הייתה להם גם ילדה אחת שחייה בבועה משלה. אפשר לומר שחיה בבועה כפולה מכיוון שאת רוב עיתותיה בילתה אל מול המראה . היא אהבה להסתכל על עצמה, להסתרק ולהתלבש יפה. אם שמחה הייתה רצה אל המראה לראות את עצמה צוחקת ואם בכתה הייתה רצה אל המראה לראות את עצמה בוכה. "את ילדה יפה ומדהימה" אמרו עליה הוריה. "איך שאת עצמאית ויודעת להתלבש כבר בגיל כזה".

האמא הייתה אישה בגיל העמידה, אהבה לחלום על בית פרטי וגינה אך אף פעם לא העזה להגיד את זה בקול רם מדי שמא זה יעיר את בני הבית.

היא מאד אהבה את העבודה שלה, אבל גם מאד לא אהבה אותה, תלוי מי עמד מולה באותו רגע.

בעלה לא ידע אם היא אוהבת או לא כי זה לא עניין אותו באמת וילדיה חיו בעולם משלהם בו עיסוקיה לא היו עיקר.

בדרך כלל הם לא הרגישו רע בדרך בה חיו , הם חיו כך כבר זמן רב כך שהתרגלו לחיות כך ורק לעיתים רחוקות מאד נדמה היה להם שישנה בעיה , אך בדרך כלל כשהייתה עולה בלבם מחשבה עמוקה הם היו מקיפים אותה בבועה ומשלחים אותה לדרכה.

כך התנהל לו הבית השליו ובו המשפחה השלווה לאורך שנים.

כשהסיסמא " אין שכל, אין דאגות" החלה להיות הסיסמא הרשמית של הממלכה , לא התאפק האבא ובמאמץ יוצא דופן הוא חייך בסיפוק.

כשנכנס האויב אל ערי הגבול עת ישן במיטתו הוא אמר לאשתו בקול נעים " אני רואה שאת מעט מודאגת מן המצב". "כן" הנהנה האישה בראשה.

"אין לך מה לדאוג", ענה הבעל בביטחון.

"אתה לא חושב שצריך אולי לשלוח לתושבים שם את אהדתנו?"

"מה פתאום", ענה הבעל , " הם בחרו לחיות שם, מה זה קשור אלינו?"

למחרת הגיע האויב לערי הספר. השמועות אמרו שהכל חרב

הבעל התהפך על צדו ונחר ואילו אשתו בהתה מעט במכשיר הטמטום ואז נרדמה.

כשקמו, שאלה האישה את בעלה רגע לפני שיצא לעבודתו אם הוא לא מודאג מעט ואם צריך לעשות אולי משהו , אך הבעל פתר זאת בנענוע יד והפליט : "זה לא ענייננו, אנחנו לא גרים שם"

כשהגיע האויב לעירם כולם ישבו מול מכשיר הטמטום ובהו בו

"אמרתי לך שהם יגיעו גם לכאן" , אמר הבעל

"אני לא זוכרת שאמרת משהו כזה , אבל נניח שאמרת , מה צריך לעשות?" , שאלה האישה.

"העיר גדולה", אמר הבעל, "ואנחנו גרים בסמטה צדדית, אני חושב שהם ידלגו עלינו."

האישה נרגעה .

בום גדול נשמע קרוב מאד לביתם

"מה זה היה?" , שאל הילד, "אני לא חושב שזה היה שייך למה שאני בדרך כלל שומע, נדמה לי שזה בא מבחוץ."

"אני חושבת שמשהו נפל מאחת הקומות, אולי פסנתר", אמרה האימא

"למה שמישהו יזרוק פסנתר?", אמר האבא בלעג . "זה בטח אגזוז של מכונית."

"משהו נורא קרה ! ,המראה שלי שבורה", בכתה הילדה.

כל המשפחה עמדה אל מול המראה השבורה.

"זה סימן רע", אמרה האימא

והבית קרס

"אני חושבת שצריך לנגן משהו" , אמרה הדודה מעל קברו של הילד, "הוא כל כך אהב מוסיקה."

היא הניחה בטריה קטנה על קברו הטרי ואז מחתה דמעה.

 

( לסיפור יש גם חלק א' ובטח יהיה לו יום אחד גם חלק ג', כך שכדאי מאד לכל אוהבי הז'אנר לרפרף בו כדי להבין את החיים באותה ארץ קטנה ונידחת )

 

לחלק א'



ארצישראלי

© כל הזכויות ליצירה שמורות לjoco1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אב ה´תשס"ה  
סיפור יותר מדי מוזר, לא נראה לי שיש אנשים כאלה באמת... ;-)
והלואי שבאמת לא יהיה!
הסיפור הזה ממש מוצלח, שכוייח!
ג´ אב ה´תשס"ה  
אכן - הגיע הזמן שמישהו יכתוב את זה!
סיפור מטלטל ומעורר!
אני חוששת שאנחנו בדרך להידמות למדינה ההיא. ממילא כבר הפכנו למדינת גוש דן. כל מה שיוצא מהגוש לא מעניין חלק גדול מהציבור ולכן הם תומכים בעקירה (מתוך מחשבה שילדיהם מתגייסים, כביכול, כדי לשמור על המתנחלים ואחרי הגירוש כבר לא יהיו בסכנה).
ג´ אב ה´תשס"ה  
שמעתי הרבה פעמים דעות כאלה וקשה להסביר להם שדווקא אם חו"ח תתבצע עקירה, לחיילים יהיו חיים הרבה יותר קשים בנסיון להגן על ניצנים ואשקלון, כלומר על הדרך לתל-אביב "שלהם".

בהזדמנות זאת - קראתי את חלק א' של הסיפור וגם הוא מצא חן בעיניי, אם כי כל חלק יכול לעמוד בפני עצמו.
ג´ אב ה´תשס"ה  
ד´ אב ה´תשס"ה  
אהבתי / אורח/ת בביכורים
ד´ אב ה´תשס"ה  
כמו הסיפור הקודם... וכמו שכבר נאמר קודם, באמת טוב שיש מישהו שמעיז לכתוב על זה, רק חבל שזה לא מתפרסם בחוגים יותר רחבים...
ה´ אב ה´תשס"ה  
ונכון להחריד. בטח שיש אנשים כאלו. המון.
תודה.
ה´ אב ה´תשס"ה  
פשוט יפה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד