המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
גמרתי להיות ילד / איש מילים
בביכורים מאז י"ט תמוז ה´תשס"ה

זהו, גמרתי להיות ילד. עכשיו אני פושע.

 

אתמול עוד הייתי ילד רגיל, עד שהתעוררתי בבוקר בגלל הדפיקות. בהתחלה לא הבנתי מה אני שומע. הייתי באמצע חלום מתוק על משחק בחצר עם סנופי, הכלב שלי והדפיקות נשמעו לי כמו נפילות של פצמ"רים. לא הבנתי איך זה שכל כך הרבה פצמ"רים נופלים בבת אחת ורציתי לרוץ עם סנופי הביתה. בדיוק אז התעוררתי ומתוך הבלבול של השינה הבנתי שאלו דפיקות בדלת. רצתי מהר אל דלת החדר שלי והצצתי למטה. אבא פתח את הדלת ובפתח עמד חיים, הקצין שתמיד אירחנו בתקופה שהוא שירת כאן. לא ראיתי אותו כבר המון זמן, אולי חצי שנה, ורציתי לרוץ אליו אבל משהו במבט שלו גרם לי לעצור. לא יכולתי לשמוע מה הוא אמר לאבא, אבל יכולתי לראות שאבא כועס, ולפני שהבנתי מה קרה, אבא דחף אותו החוצה וסגר את הדלת בטריקה.

 

יכולתי לשמוע אותו, את חיים, קורא אל אבא מבחוץ, מתחנן אליו שיפתח לו את הדלת, אבל אבא רק צעק לו "לך מכאן, איך אתה לא מתבייש?".

 

לאט לאט הפכו הדפיקות של חיים על הדלת יותר ויותר חזקות. גם הקול שלו נשמע יותר כועס, יותר מאיים. לא הבנתי מה קרה לו לחיים שהוא מדבר ככה אל אבא שלי, הרי היינו כמו המשפחה שלו, כל כך אהבנו אותו והוא ואבא היו ממש כמו חברים.

 

יכולתי לשמוע מבחוץ קולות של עוד אנשים, צועקים אל חיים והוא צועק אליהם בחזרה. התחלתי להרגיש איך הפחד זוחל בתוכי, משתק אותי. רציתי לצעוק אל אבא, לשאול אותו מה קרה, אבל פחדתי שחיים והחברים שלו ישמעו אותי.

 

אימא עלתה למעלה בריצה. ברגע הראשון היא התפלאה לראות אותי עומד שם בפיג'מה כמו פסל ולא אומר שום דבר, אבל אז היא חיבקה אותי חזק והכניסה אותי איתה אל תוך החדר. אל תדאג מתוק, הכל יהיה בסדר. רציתי לשאול אותה, אם הכל יהיה בסדר, אז למה היא בוכה, אבל היא אמרה לי שאני צריך להתלבש ורצה מהר אל החדר השני כדי להרגיע את אחותי.

 

בדיוק אז החיילים שברו את הדלת ונכנסו פנימה לתוך הבית שלנו. ארבעה חיילים תפסו את אבא וניסו למשוך אותו החוצה, אבל הוא החזיק בכל הכח ברגל של השולחן ולא נתן להם לקחת אותו. אימא נכנסה בריצה לתוך החדר שלי, כשהיא מחבקת ביד אחת את אחותי הקטנה והחזיקה אותי ביד השניה. היא חיבקה אותי חזק בזמן ששתי חיילות תפסו אותה ועוד שתיים משכו אותי ואת אחותי וניסו להוציא אותנו מהידיים שלה. אחותי צרחה כמו משוגעת ואני יכולתי להרגיש שלאימא כבר אין כח להחזיק אותי ועוד רגע החיילת מצליחה לקחת אותי ממנה, אז בעטתי לחיילת ברגל בכל הכח ורצתי למטה לעזור לאבא שלי.

 

 החיילים משכו את אבא שלי בכל הכח. הם הרביצו לו וניסו לשחרר את האצבעות שלו מהרגל של השולחן. קפצתי על חיים ונשכתי את הרגל שלו בכל הכח. הרבצתי לו וצעקתי עליו "אמרת שאתה חבר שלי, אתה שקרן, אני לא רוצה לראות אותך, לך מפה, אתה שקרן". יכולתי לראות שמהעיניים של אבא יורדות דמעות ולא ידעתי אם זה בגלל שכואב לו מהמכות שחיים והחברים שלו נתנו לו, או שזה בגלל שגם הוא נעלב מחיים כמוני.

 

באותו רגע, חיים ניסה לתפוס אותי ואני הייתי חייב לברוח ממנו מהר. רצתי בכל הכח, חושב על זה שאסור לי לתת לו לתפוס אותי. כשיצאתי החוצה פתאום ראיתי מולי את כל האנשים. בכל מקום היו המון חיילים שמשכו אנשים ודחפו אותם ונתנו להם מכות. אני לא הבנתי מה קורה פה, אמא ואבא תמיד אמרו לי שאלה החיילים שלנו והם פה בשביל לשמור עלינו ובגלל זה אנחנו אוהבים אותם ומזמינים אותם לאכול אצלנו ופתאום עכשיו, החיילים האלה מרביצים לכולם ובכלל לא שומרים על אף אחד.

 

מרוב הבלבול נעצרתי במקום ושכחתי שאני צריך לברוח ורק עמדתי שם והסתכלתי ולא האמנתי למה שאני רואה. פתאום הרגשתי שמישהו מרים אותי ולפני שהצלחתי להתנגד שוטר אחד סחב אותי לתוך איזה משאית. ניסיתי לבעוט בו ולברוח חזרה אל ההורים שלי אבל הוא תפס אותי בכח וקשר אותי באזיקים שאני לא אברח. בכיתי נורא ופחדתי שאני כבר לא ימצא את אימא ואבא שלי אף פעם. לא יכולתי להבין איך פתאום כל העולם השתגע וכל השוטרים והחיילים רק רוצים לתפוס את כל האנשים ולהרביץ להם ולקשור אותם.

 

אני לא יודע כמה זמן הייתי שם לבד במשאית, אבל בסוף כמה חיילים דחפו פנימה בכח את אבא שלי וקשרו אותו באזיקים על ידי. ירד לו דם מהאף והיו לו סימנים כחולים וסגולים ושחורים בכל מיני מקומות בפנים ואני רציתי לבכות, אבל פחדתי, שאם אני יבכה הוא רק ירגיש עוד יותר רע, אז התאפקתי ורק שאלתי אותו איפה אמא והוא אמר לי, שאני לא אדאג, אימא תהיה בסדר, אבל אני לא הבנתי איך הוא אומר לי לא לדאוג, אם גם אני וגם הוא קשורים פה במשאית ולא יכולים לעזור לאימא כשהחיילות מרביצות לה.

 

שכבנו שם קשורים בתוך המשאית המון זמן ואני הייתי צריך לשירותים ואבא אמר לי שאני צריך להתאפק ושאין ברירה ואני צריך להיות גיבור עכשיו ובטח עוד מעט זה יגמר ואנחנו נבקש ממישהו שיתן לי ללכת להתפנות אבל אף אחד בכלל לא רצה לדבר איתנו וכל החיילים רק צעקו עלינו וקיללו אותנו כל הזמן ובסוף, אני לא יודע איך, נרדמתי על אבא בתוך המשאית בלי שהלכתי לשירותים.

 

כשהתעוררתי כבר היינו באמצע הנסיעה ואני הייתי רטוב מפיפי וגם אבא היה רטוב קצת וביחד איתנו היו עוד הרבה שכנים וחברים שלנו וכולם היו נורא בשקט. רציתי לשאול את אבא לאן אנחנו נוסעים, אבל התביישתי לדבר כשכולם מסביב שותקים, אז פשוט שתקתי גם אני ולא אמרתי כלום ורק הרגשתי שיש לי מן גוש כזה שחונק אותי בגרון ובטח עוד מעט אני יתחיל לבכות ואז כולם כבר ישמעו אותי. התאפקתי בכל הכח לא לבכות אבל היה לי מזל כי אחרי כמה דקות כבר הגענו לכאן והורידו אותנו מן המשאיות וראיתי מסביב את כל הגדרות.

 

עכשיו אני כבר לא ילד. אימא אומרת שאני מדבר שטויות ושאני בכלל לא פושע, אבל אני יודע שהיא לא צודקת כי כל אחד יודע שרק פושעים שמים בבית כלא ואם אני לא פושע אז למה אני כאן?

 

אבא אמר לי שלא נהיה כאן הרבה זמן ועוד מעט נצא מפה ונלך לגור בבית חדש, במקום שעוד לא גרנו בו, אבל אני לא כל כך מאמין לו, כי אני יודע שאנחנו פושעים עכשיו וראש הממשלה שונא אותנו וגם כל החיילים שונאים אותנו וגם השוטרים והם לא יתנו לנו סתם ככה לגור איפה שאנחנו רוצים והם יכולים כל יום לבוא אלינו הביתה ולהרביץ לנו ולקשור אותנו ולגרש אותנו לכלא.

 

דיברתי עם החברים שלי ויש לנו כבר תכנית, איך שאנחנו נברח ונתחבא במערות, איפה שחיים והחברים שלו בחיים לא ימצאו אותנו. אנחנו נהיה שם עד שנהיה גדולים ויהיו לנו רובים ואז נחזור לבית שלנו בנווה דקלים ואף אחד לא יוכל לגרש אותנו משם. אנחנו נבחר לנו שם ראש ממשלה שלנו שיאהב אותנו ולא ירצה לגרש אותנו לכלא וגם חיילים שלנו ושוטרים שלנו שישמרו עלינו באמת ולא רק יבואו לאכול אצלנו בשבת ואחר כך ירביצו לנו.

 

אבל בינתיים אנחנו פה, ומסביב יש גדרות ושומרים ואפילו להורים שלנו שהם כבר גדולים, כבר לא מרשים להחזיק רובים.

 

זהו זה.

עכשיו אנחנו פושעים.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט תמוז ה´תשס"ה  
אהבתי את הדינמיקה, את החוסר-נשימה הזה בדרך בה מסופרת החויה דרך עיניו של ילד. זה מצמרר. זה אמיתי.
כ´ תמוז ה´תשס"ה  
כ"כ נכון.
כ"כ אמיתי.
דמעות עלו לי כשקראתי את הסיפור.
כמה הסיטואציה הזו עלולה לקרוא!
כ"ב תמוז ה´תשס"ה  
זה נשמע כמו תרחיש כואב מאוד, אני לעומת השאר מקווה שזה לא יהיה המציאות ( טוב, אני לא מאמינה שבכלל תהיה התנתקות).
הסיפור סוחף אותך עד הקצה, הסוף.
ומשאיר אותך אילם ממילים. המשך כך.
ד´ שבט ה´תשס"ז  
קראתי את זה. הוופתעתי שעוד לא הגבתי.
הסיפור הזה מדהים. ריאליסטי לגמרי.
פשוט מצויין (עד כמה שאפשר להגיד את זה על כזה דבר).
קצת צרם לי "אם אני יבכה". ני מבין שזה בגלל השפה הילדותית, ואף-על-פי-כן.

יהודה.
כ"ה אייר ה´תשס"ז  
חזק. / אורח/ת בביכורים
כ"כ חזק.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד