המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
זה לא אותו דבר / איש מילים
בביכורים מאז י"ט תמוז ה´תשס"ה

הלמות צעדיהם של החיילים הגרמנים מכתיבה את קצב ליבו. הקריאות בגרמנית חותכות את האויר, קרובות יותר, קשות יותר, גסות. הוא מכווץ בפינת החדר, מנסה להיבלע בתוך הקיר, להיעלם. היכן הוריו הוא שואל את עצמו, מדוע השאירו אותו לבד? כל גופו רועד בפחד, ובמוחו חוזר שוב ושוב אותו המשפט. זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר. אמא אמרה לו את זה. זה לא אותו דבר. לא, בעצם לא אמא היא זו שאמרה את זה, אמא כבר מזמן אינה בין החיים, גם אבא לא. בטלויזיה אמרו את זה, חזרו ואמרו כל הזמן, זה לא אותו דבר. הוא מכריח את עצמו להירגע, זה לא אותו דבר. הוא כבר לא ילד, הגרמנים אינם, זה לא אותו דבר. כעת הוא כבר יכול להבחין כי הכל קרה במוחו, אין הלמות צעדים ולא קריאות בגרמנית, זה לא אותו דבר. בידיים רועדות הוא מכין לעצמו כוס תה חם, לוקח מן הארון כמה עוגיות. הוא יושב ליד שולחן המטבח, מקרב כוס רועדת אל פיו ולוגם. היה עליו לשמוע בקול הנכדים. אל תישאר לבד סבא, אמרו לו. בוא איתנו. אבל הוא, בעקשנות של מי ששרד כבר דברים רבים, סרב לעזוב את ביתו. זה מקומי, אמר, מכאן איש לא יוציא אותי.

מבחוץ הוא שומע את קולם של הבולדוזרים ובראשו מתחזק הקול ושב ודופק כבפטיש, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר...

לפתע מחריד אותו קול בכיו של ילד קטן. הוא ממהר אל החלון, השכנה ממול יושבת על הקרקע ושני ילדיה עליה. שני חיילים עוקרים את הילדים מידיה. היא צורחת, הילדים בוכים. זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר...

הגרמנים סוגרים עליו שוב. הוא ברחוב, ילד קטן, מכווץ, צמוד לרגלי אמו.היא מחזיקה את אחיו. חייל גרמני עוקר את התינוק מידיה ומנפץ את ראשו אל קיר הבית הסמוך. אמו מתעלפת, אביו מסתער בצעקה אדירה אך מכת האלה מפילה אותו אל הרצפה. זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר...

הוא מתחיל לחוש דקירות בחזהו, מנסה להגיע אל הטלפון, לצלצל אל בנו, אך ידיו רועדות  מדי, השפופרת נופלת מידיו ואצבעותיו אינן מצליחות לחייג את המספר. רק המילים ממשיכות להכות בו בחוזקה, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר!

הוא מנער ראשו מצד אל צד, מנסה להיפטר מן המראות, לגרש את החזיונות. נדמה היה לו כי הצליח לנצח את הגרמנים שבראשו ולגרש אותם אחת ולתמיד, אך היום הם שבים וכובשים את מקומם ונדמה כי עוד מעט יכריעו אותו. זה לא אותו דבר, הוא כמעט צועק, זה לא אותו דבר. הוא מכריח את עצמו להתעלם מקולות הגרמנים. כעת הוא מבחין כי הרדיו פתוח וממלא את המטבח בצלילי מוסיקה עליזה. מאין יש להם הכח לשיר, הוא שואל את עצמו. על מה הם שמחים? לו יכל היה מכבה את הרדיו, הצלילים רק מרגיזים אותו, אך לא נראה כי יעמוד לו כוחו.

מחצרות הבתים השכנים נשמעות נביחות הכלבים. האפלה שבה וסוגרת על ליבו. הוא ברציף, קריאות הגרמנים שוב חותכות את האויר, שנל יהודים, שנל. אלות מונפות על גבות כפופים וכלבי דוברמן נובחים ומסתערים תוך חירוק שיניים על היהודים הנדחקים בפתחי הקרונות. זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר. הקור מקפיא את עצמותיו וקשה לו לנשום. המוני האנשים הנדחקים אל הקרונות מפחד הכלבים, דורסים אותו, מועכים אותו ביניהם, מקשים על נשימתו. הוא מנסה לקרוא לבנו שיבוא לעזור לו, אך האויר לכוד בראותיו בלא מוצא ושום קול לא בוקע מפיו. זה לא אותו דבר...

הנכדים אף פעם לא הבינו מדוע הוא מסרב להתקרב ולשחק עם כלבם, אבל הוא אינו סובל כלבים, לעולם לא יוכל עוד לראות בהם יצורים חביבים. זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר.

ליבו דופק בחוזקה, נדמה כי עוד רגע יפרוץ החוצה מחזהו. הזיעה נוזלת על פניו גלים גלים ולו אין את הכח אפילו לנגב אותה. הוא נשען על הקיר ומלכסן מבטו אל עבר החלון. מעבר לרחוב הוא יכול להבחין בחיילים מעלים מספר אנשים למשאית. ידי האנשים כבולות באזיקים. הם מנסים להתנגד. בועטים ברגליהם, מנסים לדחוף עצמם הרחק מפתח המשאית בעוד החיילם מכים אותם ודוחפים אותם בכח פנימה. הדמעות זולגות מעיניו ויבבות חנוקות בוקעות מפיו. הוא לא רוצה לראות את זה. הוא לא רוצה להסתכל, אך עיניו אינן מצייתות לו, מסרבות להינתק מן המראה הנורא. זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר...

חבריו לנסיון הבריחה שוכבים כפותים על הקרקע. זה לא אותו דבר. מתוך סבך השיחים הוא מציץ אליהם, מרותק, אינו יכול להתיק את עיניו. זה לא אותו דבר!!! ליבו פועם בקירבו בכח, שרק לא יראו אותו הגרמנים, שרק לא יבחינו בו. חייל גרמני בועט באחד מחבריו הכפותים והכלבים, שוב אותם כלבים ארורים, חושפים את לסתותיהם, נוהמים, נובחים. זה לא אותו דבר. הגרמנים מעלים אותם בכח אל המשאית, הוא יודע מה יעלה בגורלם והדמעות זולגות על לחייו. זה לא אותו דבר...

הכאב בחזהו הולך ומתגבר ועתה הוא מקרין גם אל ידו השמאלית. מרגע לרגע יותר ויותר קשה לו לנשום. הוא נאבק על כל שאיפת אויר, על כל פעימת לב. לנגד עיניו צפים ועולים פני יקיריו. כל אותם המחכים לו שם למעלה. אמא, כמה רכות ונעימות פניה. ואבא, עיניו בורקות בעונג כמו שהיו אז, בכל פעם שלמדו ביחד, אחרי סעודת השבת. והנה אחיו ואחיותיו, וכל החברים. כמעט והוא מתפתה להרפות, לעזוב את הכל ולהצטרף אליהם. כבר שישים שנה בוערים בו הגעגועים, חופרים וחופרים בליבו עוד ועוד. אך אם חיכו לו שם למעלה שישים שנה, הם יכולים לחכות עוד קצת. בשישים השנים שחלפו מאז, הוא שב ובנה את עצמו. יש לו כאן משפחה חדשה, בנים נכדים, בית יפה, משק פורח. הם שם למעלה לא הולכים לשום מקום, שיחכו עוד קצת. הוא לא מוותר כל כך בקלות על מפעל חייו. הזיעה שוטפת את גופו והכאב בידו הולך ומתחזק. הם מביטים אליו ברוך וכמו אומרים לו בוא, בוא. לא!!! הוא צועק בכל כוחו. זה לא אותו דבר!!!!!

מבעד לחלון הוא רואה ילד קטן, כבן עשר, רץ בכל כוחו, שלושה חיילים דולקים אחריו. הוא מלא עוז הילד, מלא נחישות, אך אין לו סיכוי, הם סוגרים עליו. מאליהם נמחקים הצבעים, מאפירים, כמו בסרט ישן. ינק, אחיו, רץ בכל כוחו, לרגע נדמה כאילו יצליח, לרגע אחד נדמה כי לא יוכלו לו ולאומץ ליבו, אך במישנהו משיג אותו הקלגס ובמהלומות קת רובהו מנתץ את גולגלתו. זה לא אותו דבר, הוא ממרר בבכי, זה לא אותו דבר.

רגליו אינן נושאות אותו עוד, גופו שוקע לאיטו, קורס אל עבר הריצפה. הגרמנים סוגרים עליו. שישים שנה הוא נמלט מהם, מדמה כי לא יוכלו להשיגו עוד, אבל עתה הוא מבין כי הם עומדים לנצח אותו. לא, הוא מיבב, זה לא אותו דבר. הכאב בצד שמאל חותך בגופו, הוא אינו יכול עוד להזיז את ידו. הערפל בראשו הולך ומתעבה ועוד ועוד מפלצות מן העבר מקיפות אותו. אין בו עוד כח להילחם בהן, אין בו עוד כח לגרש אותן. הוא יכול לשמוע את המהלומות על דלת ביתו. מהלומות חזקות, אכזריות, תובעניות. שישים שנה הוא בורח מהם ועתה הם באו לקחת אותו. הפעם לא יוכל עוד להימלט. החושך הולך ואופף אותו בעת שהדלת נפרצת בבת אחת. ברגע האחרון, שניה לפני שהכל נדם, עוברת במוחו המחשבה, ניצלתי, אלה החיילים שלנו, עכשיו, שהם הגיעו, איש כבר לא יוכל לגרש אותי מכאן.

 

מוקדש לזכרו של שלמה פרידמן

מוותיקי גוש קטיף, ניצול שואה

שלא יכול היה להתגבר על אימי הגירוש

ובחודש אלול תשס"ו הלך לעולמו

לאחר מחלה ארוכה.

יהי זכרו ברוך



מחאה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ תמוז ה´תשס"ה  
השוואה מצמררת.קשה לקרוא את הכתוב.
וניצולי שואה שגרים שם אכן מספרים את מה שאתה כותב.
מצמרר לקרוא.
מצמרר להאמין.
אתה מחזיר אותי לכל הסרטים על השואה,
לכל המקומות שהייתי בהם הפולין.
קשה היתה לי הקריאה.
כ´ תמוז ה´תשס"ה  
פעם כתבתי בלדה באותו נושא. היו הרבה שכעסו עליי על ההשוואה של ההתנתקות לשואה.
אבל מה אעשה שאלה הדברים ששמעתי בפירוש מניצולי שואה?
האם יש לחנך אותם? לעשות להם נו נו נו, כי זה לא נוח לשמוע?
לאחר התלבטות קשה החלטתי להשאיר את האמת כפי שהיא נאמרה.
כ´ תמוז ה´תשס"ה  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
איזה מפחיד!!
כ"כ עמוק ואמיתי!
ממש נסחפתי...
גם לי קצת קשה ההשוואה הזאת בין ההתנתקות לשואה, אבל אולי פשוט קיוויתי שהמציאות ורודה יותר...
מקווה לטוב!

תודה על הסיפור!
ממש רוגשתי!!!!
כ´ תמוז ה´תשס"ה  
ממש ממש מומלץ!!!! / אורח/ת בביכורים
כ"ב תמוז ה´תשס"ה  
התחושות עוברות חזק מאוד
כ"ב אדר ה´תשס"ו  
כתוב טוב.
זה תופס אותי אחרי ערב שבו ישיבתי וראיתי את הגירוש בתקשרות [הקלטה של החדשות באותם הימים, אני הייתי במקום אחר...]. מצמרר מאוד.

מבחינה טכנית: הכל טוב.
מבחינה ראילית: הכל כואב.

מ.
כ"ה אלול ה´תשס"ו  
דווקא האמביוולנטיות שאתה מציג, היא שהופכת את זה לקשה כל כך. הרי כל הזמן יש חזרה "זה לא אותו הדבר" (יעציב אותי מדי לחשוב שזה אולי קצת כן, אז אני מעדיפה לא לחשוב).
כתיבה חזקה, כרגיל. ומסר חזק עוד יותר.

(יש אולי מקום לשקול להוריד במקומות ספורים את ה"זה לא אותו דבר", היו כמה פסקאות שלא ראיתי בהם צורך לחזור על המשפט כל כך הרבה פעמים)
כ"ה אלול ה´תשס"ו  
כ"ה אלול ה´תשס"ו  
התכוונתי לומר-
אני מסכים עם קודמי.
חזק ומצמרר.
חימוש
כ"ה אלול ה´תשס"ו  
משקף,משכנע, אמיתי, חזק ונוקב.
כ"ח אלול ה´תשס"ו  
זה לא אותו דבר באמת. אבל זה כיוון אחר של רוע.
אתה כותב סוחף.
ט"ז אדר ה´תשס"ז  
יאיר פרידמן נכדו של שלמה / אורח/ת בביכורים
קודם כל אני גאה בסבא שלי.
אני רוצה להוסיף כמה פרטים:
המחלה התחילת לפני הגירוש (אותה מחלה נוראה) בבדיקות, הרופאים אמרו שלמחלה אין סיכוי להדרדר. הרופא אפילו אמר שלמות מזקנה זה יותר קרוב ממוות מהמחלה.
אחרי הגירוש התחיל המצב להדרדר בצורה דרסטית. כעבור שנה של ייסורים סבא שלמה ז"ל הלך לעולמו.
יהי זכרו ברוך
ט"ז אדר ה´תשס"ז  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
לא אהבתי כ"כ את ההשוואה בין הגרמנים לחיילים שלנו! איך אפשר להשוות את השואה האיומה לגירוש?? ברור שהגירוש נורא ומצמרר אבל עד כדי כך??!!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד