המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
בדיעבד / איש מילים
בביכורים מאז י"א תמוז ה´תשס"ה

בדיעבד

 

הוא מוטל על המיטה כערימת סחבות, מכורבל בתנוחה עוברית, ידיו רועדות, עיניו פתוחות לרווחה, אך הוא אינו רואה דבר. הם ניסו לדובב אותו, שעות, אך בלא הצלחה. הוא יכול לשמוע אותם מבעד לערפילי הכרתו, דנים מה לעשות בו. הוא שומע, אך אינו מבין אף מילה. הוא מרגיש את הדקירה בעורו כשהם מזריקים לו חומר הרגעה, אך יודע כי גם זה כבר לא יעזור. אין לו מה לענות לה, זה כל מה שהוא מצליח לחשוב עליו. אין לו מה לענות. פיו פתוח קמעה ומזוית הפה נוזל הרוק בלי כל שליטה. היא לא עוזבת אותו לרגע, אין בה טיפת רחמים, שוב ושוב היא תוקפת אותו, שוב ושוב מטיחה בו את השאלה והוא, ממלמל וחוזר וממלמל, אין לי תשובה, אין לי תשובה.

 

הכל מתחיל אז, בהתנתקות, כך הם קראו לזה. בין חבריו היו מי שסירבו פקודה, היו אחרים שהתלבטו, אך הוא, לא פיקפק ולו לרגע, הוא היה חייל והממשלה הטילה עליו משימה.

 

כשהגיעו לשטח התחילה הזוועה. המרחק שבין דיבורים על התנתקות ובין מעשה הגירוש עצמו, היה גדול מכל מה שאי פעם שיער בנפשו. גם הוא כמו אחרים ניסה לומר לעצמו שזה לא באמת גירוש, שהם רק עוברים דירה, שהם מקבלים פיצויים. אך כל הטענות האלה טובות בתיאוריה וכשאתה מגיע אל הדבר האמיתי ורואה את האדם הנואש נאחז בכל כוחו בביתו, במפעל חייו ועליך מוטלת המשימה לעקור אותו בכח, לעקם אצבע אחר אצבע, לגרור אותו, לצעוק לחבריך שיבואו לעזור כאשר הוא שב ומוצא מקום אחיזה, לפתע נשמטת הקרקע מתחת לכל טיעוניך ועם כל כמה שאתה רוצה להאמין בכך, זה לא מתחיל אפילו להידמות למעבר דירה.

 

הוא עמד במשימה בכבוד. הדמעות זלגו על לחייו בעת שעשה מה שעשה, אך שוב ושוב אמר לעצמו כי הממשלה היא הריבון, כי יש מי שהחליט, כי בסופו של דבר זה לטובת כולם, גם לטובתם, כדי שיוכלו לגדל את ילדיהם בעולם בטוח יותר. המראות שראה באותם ימים היו קשים מכל מה שראה או יראה אי פעם. הדברים שעשה, כלל אינם נתפסים. חודש אחרי גמר המשימה, סיים את שירותו בצה"ל והשתחרר, אך עדיין ליוו אותו התמונות, הקולות, בכים של הילדים, זעקות הנשים, המכות, הדחיפות, המועקה הנפשית.

 

הוא ידע שעשה את הדבר הנכון, הוא ידע כי לא היתה כל ברירה, זה היה לטובת המדינה. הוא ידע את כל זה ובכל זאת, לא הצליח להשתחרר מן המועקה. ביחד עם עוד כמה חברים יצא לטיול בדרום אמריקה ולאט לאט התחיל החופש זורם בעורקיו. פחות ופחות שמע את הקולות, פחות ופחות חש במועקה, עד שלאחר כחודש ציין לעצמו בהפתעה כי הוא נהנה מכל רגע, חייו מתנהלים בקלילות, על מי מנוחות והוא אינו מצליח להיזכר מתי לאחרונה העיבה על יומו איזו עננה.

 

חודשיים לאחר מכן פגש אותה ומיד התאהב. הם המשיכו בטיול ביחד, משוחחים אל תוך השעות הקטנות של הלילה, מתפעלים ביחד מן הנופים, גומעים ביחד את המראות ולא היה עוד דבר רחוק ממנו יותר מן העקורים והצרות.

 

בתום חצי שנה ביחד הם חזרו לארץ בכדי להתחתן. כאן, נראה היה כי איש אינו זוכר עוד את המגורשים או את הגירוש. במדינת ישראל, כמו במדינת ישראל, צרות אחרות עמדו בראש הכותרות, המצב הביטחוני הלך והידרדר, התיירות כבר לא הגיעה לארץ והמצב הכלכלי כבר לא כתמול שלשום. הוא החל מצטער על שחזר ונמנע מלהקשיב למהדורות החדשות. החתונה הקרבה תפסה את מרכז חייו וכל כולו היה עסוק בהכנות. הוא היה מאושר כמו שלא היה מאושר אף פעם. היא נתנה טעם חדש לחייו ובכל פעם שראה אותה נדמה היה לו כי שום דבר לא יוכל לו עוד, כי אין עוד דבר בעולם שיכול להשבית את שמחתו. הוא פרח, מתעלם מכל הסובב אותו, מתרכז רק בה, באהובתו. שום דבר ושום אדם לא יכל לעצור אותו במרוצתו. שום דבר, חוץ מאותו המכתב.

 

אתמול הגיעה לביתו המעטפה החומה, הממשלה הטילה על הצבא לחזור ולכבוש את עזה ועליו להתייצב מיד.

ברגע הראשון לא עיכל את הכתוב, חשב שזו טעות, שהוא עומד להתחתן, הוא יבקש פטור, הם ישחררו אותו, הוא לא ייתן להם להרוס כך את חייו. אך לאט לאט החלו ידיו לרעוד, המעטפה נפלה על הרצפה ומול עיניו עלתה תמונת אותה ילדה. הוא זכר אותה מאז, עת עקר אותה בכח מידי אמה, עיניה קרועות לרווחה, ידיה מכות על חזהו בכח והיא צורחת בכל כוחה, למה? למה?

 

בעוד שבוע היה אמור להתחתן, מי יכול להאמין בזה עכשיו. החתונה נראית לו דמיונית, משהו ערטילאי, אי שם מעבר להרי החושך הצרים עליו.

הוא לא יכול להיפטר מן המראה, הוא לא יכול להפסיק לשמוע את הקול. שוב ושוב הוא שואלת אותו, למה? בשביל מה הרסת את ביתי? בשביל מה גירשת אותי? והוא, אין לו תשובה.

 

המועקה אוחזת בליבו כבאגרוף, הוא אינו יכול לחשוב עוד על שום דבר, הוא שומע אותם דנים בעניינו, הוא מרגיש את חוד המחט הננעצת בבשרו, גופו מתכווץ עוד יותר, ננעל, הרעד בידיו גובר והוא ממלמל ביתר שאת, אין לי תשובה ילדה, תעזור לי דוקטור, אין לי תשובה בשבילה.

 

 



ארצישראלי

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א תמוז ה´תשס"ה  
אתה יודע לעשות את המלאכה.
י"א תמוז ה´תשס"ה  
צמרמורת עלתה בי כשקראתי. סיפור חזק שהלוואי שלא יתגשם כך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד