בנושא
בכרם
חדשות
 
לאורית יקירתי חמדת לבבי חלק ו´ / איש מילים
בביכורים מאז ז´ תמוז ה´תשס"ה

הפעם, משום מה, היה מרוצה מעצמו. נדמה היה לו כי הצליח למזוג מעטו מכתב נעים ומלבב. השילוב בין הפתיחה הנמלצת לסיום הממתן השיגו לדעתו את התוצאה הרצויה. מצד אחד ברור כי הוא מחבב אותה, אך מצד שני, הוא לא חושש להאיר את הקשר ביניהם באור הומוריסטי ואינו מנסה לדחוף אותה קדימה אל קשר אינטימי. הוא קרא את המכתב שוב ושוב ונראה היה לו כי הפעם צלחה המלאכה בידו. בלא עיכובים מיהר אל תיבת הדואר ושלח את המכתב אל בחירת ליבו.

 

♦♦♦

 

יש בה במילה הכתובה יתרונות רבים. אתה יכול להרשות לעצמך לחשוף את רגשותיך בלי להסמיק ולגמגם מבושה. אתה יכול לחשוב עוד רגע על הניסוח, משוחרר מן הצורך להיות עכשיו ומיד במיטבך. אתה יכול לשדר מסר, בידיעה שהמשפט הבא יאזן אותו ובלא חשש שהתגובה תבוא עוד לפני שהגעת למשפט הבא.

בשבילו, שטירון היה ביחסים שבינו לבינה ושכל כך רצה לזכות בחיבתה, הייתה המילה הכתובה, הדרך הטובה ביותר להגיע אל המטרה.

אך יש לה למילה הכתובה גם חסרונות אחדים, והבולט בהם, הוא הזמן הארוך, שנדרש ממך, הכותב, להמתין, לפני שתזכה לקבל שכר על עמלך.

בימים הבאים היה מודע לחיסרון זה יותר מתמיד. מה לא היה מוכן לתת בכדי להיות שם לידה כשתקרא את המכתב. לראות את פניה, את תגובתה. האם הצליח להעלות חיוך על שפתיה? האם הביך אותה? האם גרם לה לצחוק? האם עורר בה את החשק לקרוא עוד?

האם תשב מיד לכתוב לו תשובה? האם תשמור את מכתבו? האם תקרא בו פעם שניה?

כל כך הרבה שאלות, תקוות, תהיות, משאלות לב, ליוו את המכתב בדרכו. כל כך הרבה רגשות היו מקופלים באותה מעטפה.

שלח לחמך על פני המים  כי ברוב הימים תמצאהו. כך אמרו חכמים,הלא כן? ובכן, הנה שלח את לחמו, אך הימים, נדמה שאינם עוברים ומתי סוף סוף ימצא אותו?

תשובה לשאלותיו לא זכה לקבל ולעולם לא יוכל לדעת מה בדיוק עבר בראשה או בליבה כשקראה את מכתבו, אך בסופו של דבר, גם אם נראה לו כאילו עבר נצח, הרי שבקשתו כי לא תיתן לו לחכות זמן רב לפני שתכתוב נענתה וכעבור מספר ימים קיבל ממנה גלויה.

הייתה זו הזמנה רשמית לטקס סיום הקורס בכותל. אחת מאותן הזמנות המחולקות לחניכי הגדנ"ע על מנת שישלחו לביתם והיא, בשובבות חביבה, הוסיפה עליה בכתב ידה שורות מבולבלות המתייחסות אליו כאילו היה אביה, מתלוננות על השק"ם הסגור והמדריכה הקשוחה ודורשות ממנו במפגיע לבוא ולהיות נוכח בטקס.

ברגע הראשון התבלבל ושאל את עצמו אם אליו הייתה ממוענת הגלויה. לאחר  שהתעשת, פשט החיוך על שפתיו וגם אם התאכזב קמעה על שלא כתבה יותר, הרי ששמח על שהזמינה אותו ועל שרצתה לצחוק ולהתבדח איתו. היא לא ידעה עדיין אך עליו ועל חבריו הוטל לאבטח את הטכס כך שידע בבירור כי יהיה שם ואף יפגוש אותה.

בימים הבאים בקושי הצליח לתפקד. נרגש מן המפגש המתוכנן, מעלה בעיני רוחו את חיוכה ומייחל לראות אותו פורח על שפתיה ומאיר אליו.

 

♦♦♦

 

אין דבר השנוא על מדריך חבורות רחוב יותר מן ההחלטה להוציאו מן השכונה לצורך משימה אחרת, אך אם יש ברצונכם להוציאו באמת מדעתו, הוציאוהו מן השכונה לצורך משימת אבטחה.

ואכן משימת אבטחה היא שהוטלה עליו ועל חבריו באותו היום. שמירה בחניון האוטובוסים של החניכים המגיעים לטקס. יום שלם של עמידה בשמש בחוסר מעש, בידיעה שהחניכים בשכונה נמצאים במצוקה וממתינים לעזרה ואתה, זה שמתפקידו להושיט את העזרה המיוחלת, עומד ומכלה זמנך בבטלה גמורה.

חבריו זעמו כצפוי וטרחו להביע את זילות המשימה בעיניהם ואת מחאתם הרמה על שהוטלה המשימה דווקא עליהם, אך הוא, כמו דבק בו חיוכה, זחוח ומאושר הוא נוסע אל ירושלים ויודע כי גם אם יאלץ לבלות יום שלם בשמש כדאי הוא הדבר בשביל אותן דקות מעטות שיבלה במחיצתה.

השעות עברו עליו בחניון באיטיות מורטת עצבים. עם כל אוטובוס שהגיע עלתה בו התקווה כי הנה אולי סוף סוף יפגוש בה ועם כל אכזבה נוספת גברה בו ההכרה כי אם יש בנפשו לראותה לא יוכל לעמוד במקום ולחכות לה ויהא עליו ללכת ולחפשה. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע בו יוכל למהר אל הכותל ולפגוש בה, אך מחוגי השעון כמו עמדו מלכת וככל שניסה להאיץ בזמן ולדחפו קדימה כך מרד בו הזמן והתעקש להשתהות ולעכבו עוד ועוד.

הוא עמד שם עם חבריו, התבדח, צחק, שמר, התווכח עם נהגים שרצו להכנס בכח, שוחח עם שוטרים שבאו לסייע וכל אותו זמן חש כמי שחי בעולם מקביל, כאילו הוא עושה את כל הפעולות האלה מאחורי איזה מסך של ערפל, כאילו הוא שם איתם, אך בו בזמן הוא במקום אחר, כאילו עולמם שלהם ממשיך להתנהל אך בו בזמן עולמו שלו עומד. הכל חג סביבו, תסס, זרם, התרחש, אך הוא, גם אם לקח בכל זה חלק, הרגיש כמי שמסתכל על הכל מבחוץ, כמין שחקן המחכה מאחורי הקלעים לרגע בו יורה לו הבמאי לפרוץ אל הבימה. עומד, מביט על הכל, מודע לכל מה שקורה, אך מכוון בכל נים מנימי נפשו לרגע המדויק בו יגיע תורו.

ובהגיע רגע חילוף המשמרות, כשניתנה לו השעה החופשית שלו, לנוח, לנפוש, להסתובב קצת לפני שיחזור למשמרתו, כאילו השתחרר הזמן שעד עתה עמד מלכת. כאילו ניתנה לו הוראת הבמאי לפרוץ אל הבימה ומעתה אין הוא צופה מן הצד אלא הדמות הראשית בה מרוכזות עיני הקהל, מיהר ברחוב היורד אל הרובע היהודי, חצה במהרה את הרחבה, עבר על פני חנויות המזכרות, חלף בלא תשומת לב על פני הקיוסק והיושבים בו לשתות ולהשיב נפשם מן החום ועצר רק בראש המדרגות היורדות אל הכותל, כדי להזין עיניו במראה המקום הקדוש ולהשיב את נפשו.

תמיד טען כי אינו מייחס חשיבות רבה לסמלים. תמיד אמר כי אין לאבני הכותל חשיבות בעיניו מעצם היותן וכי אין הבדל גדול בין קדושת הכותל לבין קדושתו של כל בית כנסת אחר, אך למרות זאת, בכל פעם שעמד מול הדרו של הכותל, מול רחבת הר הבית, מול המוני בית ישראל הנוהרים ומתפללים ומבקשים, מול פעמי ההיסטוריה, ימי ישראל הגדולים, שכח את ההיגיון הסדור העומד מאחורי דעותיו ואווירה של ירושלים הכה בנחיריו, נושא עימו את ריחן של אלפיים שנים ומריץ את ליבו בהתרגשות וכמיהה אל מה שיהיה  ואל מה שהיה. ואם בכל פעם שעמד מול הכותל כך, הרי שעל אחת כמה וכמה באותו היום. קדושת המקום התערבבה לו בגדולת הרגע ותקוות הקוממיות התערבבה לו בתקוותו שלו לזכות בליבה וכשירד במדרגות לאיטו, עוד ועוד אל עבר מקום הקדושה, נדמה היה לו כאילו הולך וקרב אליו חיוכה. העולם כולו אבד לו, עוברים ושבים חלפו על פניו בלא שהבחין בקיומם וכל שראה היו פניה שלה מעוטרות באבן וזהב וכשקרא לו קולה פעם ופעמיים דומה היה עליו כצליל נוסף המתערבב ועולה השמימה ביחד עם קול ההמון וקולות המואזין וצלילי הפעמונים מן הכנסיות. צליל נוסף של קדושה, של דת חדשה, של תפילה הנישאת בליבו בעוצמה שאינה פחותה מעצמתן של כל התפילות הנישאות סביבו יחדיו. ורגע נוסף עבר לפני שהתנער משרעפיו והבין כי היא זאת הקוראת לו והנה היא ניצבת כאן לפניו.

 

 

♦♦♦

 

 

 

נעימה וטבעית הייתה פגישתם ולא דמתה לשום פגישה שידעו בעבר. ניכר היה בה כי שמחה לקראתו וחיוכה הפציע לעברו כפי שלא הפציע מעולם. הם ישבו יחדיו על מדרגות הכותל ושוחחו. על מה שוחחו? למי אכפת. כל שחשוב היה הוא כי שוחחה עמו. סיפרה לו את אשר על ליבה, בילתה בחברתו ושמחה בה. היה זה כאילו מורגלים הם זה בחברתו של זו והשיחה ביניהם ממשיכה מן המקום בו הפסיקו אותה אך לפני רגע קט. שיחה שוטפת, קלילה, מלטפת, כזו המתנהלת בין ידידים טובים. מילותיה כמו ליטפו אותו, עטפו אותו, זרמו דרכו וחיממו את ליבו ואם כשהמתין לפגישה עימה סרב הזמן להתקדם הרי שעתה כשהיה לצידה מרד בו שוב הזמן ופרץ בדהרה מטורפת כאילו כל שדי שאול רודפים אחריו ועוד בטרם היה הסיפק בידו לרוות את צימאונו אליה ולספוג אל עצמו את חיוכה ואת טוב עיניה, תם הזמן שהיה מוקצה לו ואף היא היה עליה לשוב אל עיסוקיה ולא נותר לו אלא לטפס בלב כבד במעלה המדרגות, לעבור שוב על פני הקיוסק וחנויות המזכרות ובצעד כבד לשוב אל חבריו ואל משמרתו.

השעות הבאות עברו עליו בעצלתיים. לא היה בהן שום עניין, לא טעם ולא ריח, אך לו לא היה אכפת. הוא בא לכאן בכדי לפגוש אותה ועכשיו שפגש בה הרי כל השאר הוא בחזקת טפל ולא נותר לו אלא להמתין בסבלנות עד שיסיים לשלם את מחיר הפגישה ויחזור אל דירתו. מן הנסיעה חזרה לא זכר דבר וכל שידע הוא כי לפתע מצא עצמו באשקלון צועד באוויר הלילה אל עבר מקום משכנו וכשהגיע סוף סוף ופתח את דלתו מצא את מכתבה אליו, מכתב שהיה אמור להשיגו עוד בטרם פגישתם ועתה, למרות שהחמיץ את ייעודו המקורי, היה לו בחזקת רפואה ללב דואב ועזר לו למשוך הלאה אל תוך הלילה את אותה תחושה מיוחדת שאפפה אותו בזמן שבילה בחברתה.

 



אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ תמוז ה´תשס"ה  
בס"ד

אחי אתה מממוווכככשששררר...!!!!!!

פשוט יפה מאוד!!
אחלה..

ספר ספר ספר!!
חסר לך שלא יהיה ספר!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד