המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
לאורית יקירתי חמדת לבבי חלק ד´ / איש מילים
בביכורים מאז ז´ תמוז ה´תשס"ה

לאורית שלום

 

לאחר תלאות שלישותיות (שלא תמו בעזבי את ג'וערה) וביורוקרטיות, נכנסתי סוף סוף לדירתי באשקלון.

הדירה היא בת שני חדרים ומצויידת היטב. הספקתי להכיר כאן את המד"ניות מתנועות הנוער באשקלון כך שאיני בודד בשדה המערכה.

לשכונה עצמה עדיין לא נכנסתי אך הספקתי לשמוע עליה הרבה. זו שכונה שעד היום לא התקיים בה שום שירות טיפולי. היא סובלת מבעיות רבות ובה נמצאת תחנת הסמים הגדולה ביותר באשקלון.

ככלל, בעיית הסמים באשקלון חריפה ביותר ואני, כמו כל העובדים ביחידה לנוער באשקלון, עומד לעבור סדנא בנושא סמים כהכנה לעבודתי עם הנוער בנושא זה.

מספרים לי כי בשוק כאן ניתן לקנות חשיש באותה פשטות בה את קונה תותים בשוק שלך.

כרגע אני נמצא בהכנה לכניסה לתפקיד. ההכנה כוללת סיורים עם העובדים בשכונות השונות, הכרת העיר על אוכלוסיתה ומוסדותיה השונים, הכרת השכונה, פגישה עם ועד השכונה ורק בעוד כשלושה שבועות התחלת עבודה בשכונה.

בשבוע שלאחר פסח אהיה בהשתלמות במרחב מרכז כך שכל יום אהיה בבית.

מסרי את דש"י החם לעדית ענת רותי צילי גלית יואל וכל מי שעוד שכחתי.

כתובתי הנוכחית היא:

רונן ליפשיץ

אצל משפחת חטב

                עתיקות ב'

רח' שפינוזה 127/8

                אשקלון

אם ברצונכם להתקשר אלי, אפשר להשיג אותי בטל: 28214-051 אצל משפחת חטב ולבקש אותי. או בימי שישי בטל: 901823-03

ועכשיו כשכל הפרטים ידועים אני מצפה לקבל מבול של מכתבים.

 

 

                                                                        להית' רונן

 

 

כמו כל מה שכתב עד לאותו היום, כך גם את המכתב הזה כתב במשיכת קולמוס אחת. ללא טיוטה, ללא הגהות ומחיקות. הדברים כאילו יצאו ממוחו וזרמו אל הדף ברצף כשהעט היא רק מכשול המעכב את זרימתם.

תמיד כתב כך, ואף פעם לא נתן דעתו על כך, אך הפעם, ברגע ששילשל את המכתב אל תיבת הדואר החל מצטער ומתייסר. שוב ושוב הפך את מילות המכתב בראשו ושוב ושוב נדמה היה לו כי עשה עבודה רעה ומרושלת וכי אם רק היה מקדיש לעניין מחשבה נוספת היה חוסך לעצמו מבוכה וכישלון נחרץ. ככל שעברו הימים ומכתב תשובה לא הגיע, כך גברו ייסוריו וגבר פיקפוקו בתבונת המלאכה שהפגין בכתיבת המכתב.

בלילות היה מתהפך על מיטתו והופך במכתב שוב ושוב בראשו וככל שהפך בו יותר כך בלטו יותר מגרעותיו ונראה היה נלעג ועלוב בעיניו. קחו למשל את מבול המכתבים שביקש בסוף המכתב, האם אין זו אמירה מטופשת ילדותית ושחצנית? האם לא היה עדיף לו בלעדיה? ומדוע הכניס למכתב את דרישת השלום לכל חבריו? האם לא הפחית בכך מן הגוון האישי של הדברים, כביכול הוא רק משתמש בה כצינור בכדי להעביר את דבריו אל שאר החברים?

דומה היה כאילו נמחק המכתב  בראשו וכל מה שנותר ממנו הם אותם משפטים שטחיים המטריפים את דעתו. ככל שעברו הימים היה יותר ויותר משוכנע כי כתב לה מכתב קליל וטיפשי, לא סיפר לה דבר על עצמו או על מה שעובר עליו, מה שעומד הוא לעשות. במקום זאת דרש ממנה למסור שלומות לכל חבריו ולהפגיזו במבול של מכתבים. ובכן, מה הפלא שאינו מקבל כל תגובה?

ואכן, כל תגובה לא הגיעה. הימים הפכו לשבועות ואלו הצטרפו לחודשים. מקשריו עם חבריו בבסיס ידע כי קיבלה את מכתבו. ידע אף כי סיפרה עליו לאחרים, אך ממנה לא שמע או קרא מילה וחצי מילה.

הוא הלך ושקע בתהומות היאוש. שואל עצמו האם הפסיד את ההזדמנות היחידה. חוכך בדעתו אם לכתוב לה מכתב נוסף אך חושש להיראות נלעג ונואש אף יותר ממה שנראה עד עתה. ומתוך תהומות נפשו המסוכסכת עליו, החליט לעשות מעשה ולשפר את סיכוייו. הוא התקשר אל יואל, אותו יואל המוזכר במכתב, אשר בינתיים עבר גם הוא למקום חדש, וביחד יצאו לביקור חברים בבסיסם הישן.

היה זה ערב מהנה, המפגש עם כל ידידיהם (ובעיקר ידידותיהם) בבסיס היה קליל ומענג. זכרונות הועלו, התבדחויות נזרקו לחלל האויר והוא עבר בין כל חביריו מפזר חיוכים לכל עבר וממתין לרגע בו יפגוש בה ואולי תיווצר שעת הכושר.

כשכבר עמדו לקראת סיומו של ערב פגשו בה סוף סוף. שיחה ערה התנהלה בינה לבין יואל ואילו הוא עמד מן הצד, מביט בהם, כצייד המשחר לטרף, ממתין לרגע הנכון. וכשהגיע הרגע, כשנאמרו בשיחה המילים המתאימות, עטה על שפתיו חיוך מריר ובאותה הציניות שכל כך שנאה, העיר את הערתו על חוסר תגובתה.

למתבונן מן הצד נראה הדבר כמעשה נקמני וחסר סיכוי. נדמה כאילו בזה הרגע סתם את הגולל על כל אפשרות לחדור אל ליבה. אך הוא הכיר אותה טוב משידעה, הכיר את ליבה וחזה כראוי את תגובתה.

נבוכה ומבולבלת גימגמה דברי התנצלות. הוא צודק, היא באמת לא בסדר, היא לא יודעת למה לא ענתה לו, לא יכולה להסביר מה קרה, אבל היא מבטיחה כי עכשיו תכתוב, כבר בימים הקרובים תענה על מכתבו.

הוא הותיר על שפתיו את חיוכו, אמר שזה בסדר וכי אינו כועס, אך לא קשה היה להבחין, מתחת למסכה שעטה, עד כמה הוא נעלב. לא היתה זו הצגה, אך בהחלט היה זה צעד מכוון. מודע היה לסבלה, מודע להתפלויותיה, לליבה המייסר אותה על שכך פגעה בו ולמרות שרצה בכל מאודו להקל עליה לא עשה דבר בכדי להפחית את מבוכתה. לפעמים אין לו לאדם ברירה אלא להיות אכזרי, גם כשמדובר באהבה.

כשחזר מן הביקור לביתו הודה בליבו על שאין איש בבית. הוא היה שבר כלי. תשוש וסחוט נפשית. המאמץ שבמפגש איתה, בנסיון לגרום לה להבחין בו, להתייחס אליו. הצורך לפגוע בה בצד חוסר היכולת לזכות פשוט בחיבתה. כל אלו עינו אותו, קראו את ליבו. ומעל כל אלה ריחף הספק.  האם צלחה משימתו? האם יזכה לקבל מענה?

התשובה לא איחרה לבוא. כמה ימים מאוחר יותר כשחזר מן השכונה לדירתו דפקה בעלת הבית על דלתו והגישה לו מעטפה שהגיעה עבורו. בידיים רועדות פתח את המעטפה ובתוכה, מקופל יפה, מצא נייר שורות צהוב.



אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש מילים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ תמוז ה´תשס"ה  
בס"ד

שוב פעם!!
שיחקת אותה!!
מעולה מעולה מעולה!!

ממש סיפור יפה,מותח אני הלכתי להמשיך לקראו!
י´ תמוז ה´תשס"ה  
בס"ד

שוב פעם!!
שיחקת אותה!!
מעולה מעולה מעולה!!

ממש סיפור יפה,מותח אני הלכתי להמשיך לקראו!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד