וקראתי ,

איך הנבואה שרפה בליבו,

השתיקה נידחפה במעלה גרונו,

והמילים  - גחלים אדומות לוחשות,

בבשר עמו שאהב כנפשו משתלחות.

וכיצד,

עיניו הטובות נצצו  מכאב,

וידיו לחוצות לו אל לוח הלב,

כי רוצה הוא לשתוק- לא יוכל  להחריש,

ועמוק וכואב הוא בלב החריש.

הפסק,

הם ביקשו , ידיהם פרושות,

הנח למילים לקללות לנבואות,

הן תאהבנו, כיצד זה תאמר,

כי אזלה תקוותנו , אבד המחר?

מטורף

צחקו נביאים בני שקר וכסלה

לא יבוא זה הצער וגם לא הקללה,

אל נא תקשיבו , אטמו לבבכם,

מילים אחרות יש לנו בשבילכם.

והוא,

את רגליו יכתת בין שווקים וחוצות,

יתחנן ויזהיר מפני הבאות,

את ראשו ייתן בסד הברזל,

יתחנן יבקש ישחר פני אל.

מאוחר,

והצל כבר כיסה פני ארץ ועם,

בכבלים של ברזל מובלים מארצם,

והוא אחריהם , ידיו פרושות,

קראותיו כבר גוועו , במקומן אחרות:

נחמו,

נחמו נחמו עמי - הו אחי,

עוד ייטיב לכם השם בוודאי,

אל  תרפו זה מזה - אל תרפו מן השם,

עוד יבוא ויגיע יום שמחתכם.

וידעתי ,

איך הנבואה שרפה בליבו,

אך הוא לא ניסה לעצרה בקרבו,

הוא קרא אותה שוב ושוב מול גווים מתרחקים,

פתיתים של תקווה בלבבות שבורים.