אחר הקוצרים היא עומדת

שיבולת אחת לקחה

בין השדות היא נודדת

את דמעתה מוחה

ויהי לעת ערב ברדת הליל

נדמו הקוצרים כולם

אלומות אסופות עומדות ברוב חיל

והיא משתוחחת מולם

לא לוקחת, עיניה כלו

ובידה רק שיבולת קטנה

שערי רחמים ננעלו

בפניה העצב חנה

ובבוקר עלתה לה השמש

ירדו ציפורים לנקר

והיא נטועה שם מאמש

כאיש השומר בחצר

ויאמר הקוצרים העולים

מה לך ילדה את בוכה

נשאיר לך מעט שיבולים

לקט, פאה ושכחה