התגובות האחרונות שהגבתי
 
 
 
י´ תמוז ה´תשע"ו
חייב לחזור לכאן לקריאה שנייה.
י"ג סיון ה´תשע"ו
תודה רבה! / בתגובה לבמדבר
הוחמאתי.
אכן, קיום מדברי מרגיע שכזה. רק להיות
ו´ ניסן ה´תשע"ה
יש כאן / בתגובה לככה זה
לענ"ד, משהו הרבה-הרבה יותר עמוק מנטיות הפוכות. אולי זו הקריאה השניה, אולי השעה המאוחרת, אולי הדברים של ניק.
כל המקום הזה של ה-איך לומר- ספק, אולי. קשה לי לשים את האצבע. יש כאן נקודה שמערערת על חיים שלמים ומנכיחה אותם לעומתה. וזה, אני חושב, לא שייך ספציפית לנושא שעליו בחרת לכתוב. הוא גדול גדול, הרבה יותר מכולנו, נדמה לי. ההתמודדות המערערת-חיים הזו קיימת גם אצלי, בדברים אחרים, ואני מניח שלכל אחד יש את שלו.
שהרי פרוזה לא תמיד תדבר אליך. זה יכול להיות כי לא היית בצבא, או כי לא גרת בירושלים, או שסתם הנושא לא תפס אותך, ועדיין זה יהיה סיפור טוב.

כאן זה אחרת, וזה תופס בגרון, או איפה שלך זה מכאיב אישית. ואני חושב שזה היופי האמיתי בסיפור הזה.
לא מיציתי, בכלל. נפלא ומכאיב ומעורר המון נקודות למחשבה. אבל מאוחר נורא עכשיו. בהזדמנות.

עידו.
ה´ ניסן ה´תשע"ה
כמה דברים:
ראשית, הכתיבה איכותית. אני אוהב לקרוא אותך, ואני מוצא את עצמי מרותק ממש מהמילה הראשונה ועד האחרונה. גם בסיפורים אחרים.
שנית - הנושא עצמו. טשטוש הגבולות שהאמא מזכירה, אני מאוד מסכים לדעתה - הדיבור על נטיות הפוכות - או חד מיניות, כמו שבחרת לקרוא לה, ואני מניח שלא במקרה - הוא הרבה יותר פתוח היום. ואני מעיז להסתכן ולומר שאילולא היה כך הרבה פחות אנשים היו יוצאים מהארון. וכאן אני מתחבר לדברים של אברהם - להגיד ככה זה, זה חלק ממה שהפכנו להיות.
ויש עוד כמה דברים, אבל אני עוד מעכל. ולקרוא שוב יהיה מרתק לא פחות מבפעם הראשונה, אז עוד אחזור לכאן.
ה´ ניסן ה´תשע"ה
לקרוא את זה מהאני הפרטי שלי מרגיש לי קטן ולא מספק. מאוד מאוד כואב, מאוד צה"לי. לא יודע איך לומר, אבל זה גורם לי לכאב לרצון להתרחק, לא להכיר ולא לשמוע, ולגעגוע עמוק וכמיהה לצבא בו זמנית.
ג´ ניסן ה´תשע"ה
נשלחה לי התגובה באמצע. נפלא ומדויק, רציתי להוסיף, ומאוד-מאוד מיוחד.
והמילים של אוליב מפעימות לא פחות.
עשיתם לי חשק למשמר, במלעיל כמובן.
ג´ ניסן ה´תשע"ה
כ"ב אדר ה´תשע"ה
מסכים מאוד עם שומרון. הפוסט-מודרניזם (בהשאלה, כמובן) הרוחני, שלא מכיל מציאות של חיפוש א-לוקים בצורה בריאה ומודעת, לפעמים לא מחפש מתחת לסטנדר שלו.
בכל אופן, הדיון שעלה באמת חרג מגבולות השיר, אבל אין ספק שהוא מעניין מאוד.
אז ילד, לפי דבריך לא הבנתי נכון את השיר, אבל עדיין. אחרי שכתבת שיר הוא יוצא מגבולותיך ונתון לפרשנות...וזה מה שאני קורא.
ואשריך שאלו חבריך. כפי שאתה יכול להבין, אני מתמודד עם מציאות הפוכה, בה החברים שלי זורמים בכיוון השני (עם דגש רב על "זורמים") וגם מכאן הקושי הגדול שלי עם הדברים שתיארתי.
כ"א אדר ה´תשע"ה
אני אומר מראש - ייתכן שאני טועה לחלוטין, ואני מתנצל בפני ילד גדול על הניתוח החד-שירי. אבל מקריאתי את הבתים הראשון והשני אני שומע קול שאינו מעוניין, כשהוא במודעות, בקרבה (בין אם אלוקים ובין אם זוגית) כפי שההלכה מכתיבה אותה. רק מתוך שבירת הכלים של השכרות מתגלה הכמיהה (לשתי הפנים).

וביחס לתרבות שהשיר משקף אליי (ולא לשיר עצמו) - כשחטא כמו נגיעה, ועוד רבים אחרים, אינו מוגדר כנפילה או חטא, אלא כדרך חיים - זו בעיה. חטא אינו דבר מקסים. כפי שהיטיב להגדיר זאת הרי שומרון - הוא אולי עצמאי וטבעי במידה מסוימת. אבל הוא אינו מקסים. לחיות בתוך גבולות ההלכה ולחפש בתוכם את דרכך שלך, זה מקסים. וזה עצמאי וטבעי באמת. החטא בשם הליברליזם והחשיבה החופשית - שהם שני מושגים-ערכים שנשטפו מזמן בזרם של יצרים - הוא אותו חטא.

ליכט, ייתכן שהכותב רוצה חטא והוא אינו רואה בו דבר טוב. איפה זה מתבטא בכתיבה? אני מקבל את הרושם ההפוך לחלוטין.
ובכלל, חסר כאן האומץ לומר "נפלתי, נכשלתי, אני רוצה לתקן ומוכנ/ה להתאמץ בשביל זה", ובמקום זה יש בכי של שיכורים. שהוא דבר נפלא וכבודו במקומו מונח, אבל איך אומרים?
זה לא זה.

אז אולי אין מה להעלב בשם הביינישים דלעיל, אבל בהחלט יש על מה להצבט בלב.
כ"א אדר ה´תשע"ה
אבל בעיקר בגלל הבית האחרון. על כל השאר יש לי המון מה לומר, בעיקר שהוא מכאיב לי אישית.
ואולי קצת נעלבתי - בשם הביינישים שאוהבים באמת, ולא אחרי החתונה, ושומרים נגיעה.
י"ט אדר ה´תשע"ה
מזכיר לי את שיעור א' שלי. את תחושת הכיבוי.
עם זאת, מאוד קשה לקריאה. לא כל כך אוהב את השימוש בדימוי האונס. תמיד מרגיש לי חטא כלפי מי שעבר באמת, ל"ע.
כ"ד תמוז ה´תשע"ד
יש כאן משהו שדוחף אותי להאמין.
ממש מעורר השראה, בכנות.
כ"ג סיון ה´תשע"ד
אם רק אני קראתי את זה כמו שמדברים בקשר ואם לזה כיוונת. משהו בפסיחות ובמשפטים הקצרים והקטועים-משהו הביא אותי ישר לזה...ובכלל, מאוד מאוד חוויתי. מאוד.
והיי, גם אני משתחרר עוד מעט. עוד עשרים ושלושה ימים ליתר דיוק...מזל טוב לנו, ועד מתי וזה.
י"א ניסן ה´תשע"ד
הכתיבה כשלעצמה, כרגיל, מופלאה. עד כאן אין תלונות.
אבל אני חושב שאני חולק עליך, בחלקים מהתוכן.
תראה. המקום הזה, העבדות, הספקות, החוסר ודאות-קיימים בעצם אישיותם של בני ישראל העוזבים את מצרים (בצהרי היום ולא באישון הליל, יש לציין). הרי זה אותו הספק שמחלחל בהם שוב ושוב במשך 40 שנה-מרגלים. תאווה. עמלק.
אבל היופי, ולעניות דעתי גם מרכזיות ה"מדבר" במשמעותו הרוחנית, הוא אמונה על אף הספק. "כה אמר ה" זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי" וגו'. וקשה להתעלם מהפסיחה ב"ולא א-לוקים".
בהרגשה האישית שלי, ההוצאה של א-לוקים מחוץ למשוואה מקטינה את האדם, לא מגדילה אותו. על כל התגלויותיו, בין בניסים ובין בהבטחה ובין בשתיקה.

בכל אופן. רק תרשה לי לציין שנית-משובח. וגרם לי לחשוב הרבה. ואולי בכלל קראתי מה שרציתי לקרוא, ואתה בכלל בעולם אחר. ישר כוח ושבת שלום!
י"ח אדר ב´ ה´תשע"ד
לפירוש הנפש הכותבת, זה מה שהייתי מוצא בפנים. חמש עלייך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד