התגובות האחרונות שהגבתי
 
 
 
י"ז תשרי ה´תשע"ז
תודה רבה / בתגובה לאור
כיף לקבל כזה פרגון ביום של חג..
ט"ז אייר ה´תשע"ו
אבל עדיין. המוקד הוא לא הילד הקטן, גם אם למפרע אני שמח שיש הרבה הדהודים לילד הקטן עם המפלצת במיטה. כי חשתי יותר את המציאות שבבית האחרון - המגע הישיר עם המוות, הרמיסה של הפרגים תחת השלשלאות הנמרצות.
פנס יכול להיות מעניין כאן. אולי ראוי לשפץ לכבודו.

מה שכן - ממש צודקת לגבי "לקול". אתקן בע"ה בקרוב. תודה.
י"ד אייר ה´תשע"ו
כתם ומרים - תודה! מאוד.

ליבי - מאוד התלבטתי לגבי הבית האחרון, כי מצד אחד הוא ממש תחושה שלי אחרי המילואים, ומצד שני, הוא באמת פחות קשור. אחרי הרבה התלבטויות השארתי אותו (אפילו בלי "א." ו"ב.").
אני ממש רציתי את הילד הקטן עם המפלצת, מאוד מאוד. את לא חושבת שהאינטימיות של הטרמפיסטים מחזקת את הכיוון הזה?
ה"אחי הגענו" הוא ציטוט, כי הוא בדיוק מה שמציק בכל החוויה הזו. כואב לי שזה נמצא בשיר, וגם כל הרעש וההסתערות שאחריו.
כ"ו כסליו ה´תשע"ה
[amy, אני גושניק, מה שקצת מסביר את ההיכרות עם הסלוגן הזה]

אני כבר מחכה לפלוט איזו מילה ליד דוכן אתרוגים (-;

תודה רבה!
התלבטתי הרבה כמה היצירה אישית-פנימית עם מילים שאולי רק אני מכיר את הקידוד שלהן, וכמה היא כתובה בשפה יותר מדוברת. מקווה שיצא בסדר.
כ"ח אדר ה´תשע"ג
הסיפור היה (ועודנו) מדהים. הדמות הגברית מפותחת ממש טוב, סגירת המעגל מההתחלה לסוף, היחס לאישה, גילויי האהבה שלו והניסוחים העדינים. גם היכולת לבנות סיפור מיני בעוצמה כזו, בלי לגלוש לשום בעייתיות בניסוח, בהחלט באה לידי ביטוי.

הדמות של האישה, כפי שכבר העירו על הגיליון, נבנית טיפה בכבדות ("הדלת הכבדה" בתחילת הסיפור כמטונימיה משמעותית). אני לא יודע אם זה בא לידי ביטוי בכך שהאישה "יודעת מראש" כיצד הרב והרופא יגיבו (אני חושב שהקטע המוזר שם הוא שאין מיצוי של הסצנה, והשתמשת דווקא בביקור שלה אצל הוריה כדי להסביר מה קורה אצלה בפנים, במקום לספר באמת על הרב והרופא). אני הרגשתי את זה יותר בכך שלמרות שיש המון רמזים שבפנים הזוג יודע שהמון צריך לצעוד בדרך ההלכתית ה"קלאסית" (הבעל לא מזהה את אשתו כרגיל, אלא חושב שזוהי השכנה הזקנה שבאה להתלונן על פיצוץ (לא פחות!) בצינור (!), הבעל מחפש משהו "שישכר אותו לדעת" כדי שתיכנס בו מעט רוח שטות, ההבנה של האישה שהיא טהורה אך משוקצת ("טובל ושרץ בידו"), ועוד), עדיין נעשה כאן מעשה "אסור" שלא מתאים להם (איך שאני בונה אותם בדמיון שלי).

וגם הסרת הסיכה, שמזכירה לי את בתו של רבי עקיבא, וכאן אולי נדקר הנחש וזו הבעיה הגדולה, שהם זוג ביישן וצנוע, ואיכשהו הלבשת עליהם קונפליקט שהוא מעבר אליהם. ובדיוק ההפך מהתגובה של חלל הפנוי - הם לא זוג בורגני בכלל! הם זוג צנוע ומעלי, עדיין וביישני, שאולי גם מעט מתבייש להציץ את מערכת היחסים האינטימית שלו למילים (הבעל מעט מזכיר את מיכאל, מ"מיכאל שלי", אבל אולי עשית אותו רגיש יותר). ולכן משהו לא מסתדר לי, כאילו האישה כבדה מידי, והיא אמורה להיות אוורירית יותר בהתנהגותה.

ואולי זה מה שאהבתי בסיפור - שהאישה היא רגישה מאוד, ועדיין היא נתונה בקונפליקט (שצריך עוד למצות אותו).
י"ט ניסן ה´תשע"ב
לריח ורדים שדהה - צ"ל "תפרגן לעצמך" וכן "תאיר את עיני" (אפילו כתוב בשיר "רוצה" בלשון זכר)...
ולגופו של עניין. ברור שהדברים נכוחים, וקידוש החיים וכו'. אבל אלו התחושות שעלו שנה שעברה אחרי יום השואה, ונכון שמה שכתבת - "קל להיות דמות בטרגדיה ולהיעלם מאחורי המסך במערכה האחרונה. הרבה יותר קשה לקלף את עצמך מהרצפה, לנסות להתעלות מעל חיי היומיום ולבנות משהו למרות אינספור השברים הזעירים.", הרבה יותר מדוקדק פנימית, אבל אני חושב שלפעמים השירה מקפיאה רגעים, שמעיקר הדין ראוי לאזן בנפרד.
אכן, ראוי לחיות בחיים ולא להיקבר חיים, אבל לפעמים שייכת ההתרפקות הזו על החיים בעשן המערכה...

החומצה והקידוד הם הDNA, כאשר החומצה (בהנחה שזה החומר הכחול שבו השתמשו הגרמנים ימ"ש) כביכול גורמת לשינוי פנימי של התורשה.
י"ב אלול ה´תש"ע
רקע / בתגובה לדילוג
טקסט זה מקיים אינטרטקסטואליות עם "צדפים" של דקל.. - http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=51508
ג´ אלול ה´תש"ע
הוא אכן בעיקר חידודי לשון טובים יותר ופחות, ולא ממש "שירה" של חווייה צבאית. צריך בשביל זה יותר משבועיים טירונות...
י"ח אב ה´תש"ע
שומרון שלי - שכוייח על ההמלצה, שמחתי מאוד לראות...

[ברוח ויקיפדית: אזהרת פרטי עלילה; ביאורים שיכולים לדפוק הבנות עצמאיות, מופיעים בהמשך]

לשחר פרידמן - נושא השיר מתחיל קודם כל בכותרת - "חומר בקודש", ומהתגיות גם אפשר להסיק שמדובר על הקושי שביבשושיות עולם הקדושה מול ה"אדומים", שמייצגים את כל מה שחי בתרבות רומא/מערב שאני מת עליה (בעיקר תרבות המערב של סטפן צווייג. אירופה הקוסמופוליטית; כך אני מדמיין אותה).
כאן מתבארים רבים מהארמזים שביאר בצורה נהדרת שומרון שלי, ושוב יישר כוחו.

כאן מגיע הרצון להידלק (במה מדליקין), שיש בו אספקטים נוצריים (לא לגריעותא), והאפקט המשולש. שוב חזרה לאומנות (המונה ליזה) שתלויה במוזיאון (חוסר חיות), אבל "תלוי איך מסתכלים על זה".

רבי יודל חסיד מ"הכנסת כלה", שבהשפעתו הקסומה נכתב חלק מהשיר, "נדחה" למרות המשיכה אליו, והתקווה היא למצוא משהו בין סוניה ("שירה") לשרה אמנו...

ובקצרה לאומרת שירה - חבילי זמורות זהו הביטוי המקורי (תביעה ייצוגית לחז"ל), ולגבי הערתך השנייה אכן כנראה טעיתי. תודה
ג´ אב ה´תש"ע
בס"ד

לא יודע... איכשהו הזקן של הרב עמיטל התקשר אצלי מאוד ליהדותיות ההונגרית-אירופאית החביבה שלו. או אולי יותר מדויק - גליציאנער כזה, כמו עגנון, שכבר ראה הכול, והוא חי בחביבות כזאת של זקנים.
חוצמזה, שרציתי בהתחלה את אפקט האגלי-טל שנוטפים מהזקן, רק שיצא קצת מסורבל, אז ויתרתי.

תודה רבה! בבניין עם ישראל ננוחם בע"ה.
כ´ תמוז ה´תש"ע
בס"ד

לי זה עלה מהליכה אל בית המדרש (אצלנו לא לומדים בשדה. ממש לא) בבוקר אפוף ערפל עם ציפורים מצייצות, אבל זה אותו וורט...
אכן "שב", במקור רציתי לכתוב בגרמנית, כדי ליצור הנגדה הרבה יותר חריפה בין הנוקשות של הישיבה בבימ"ד ובין ציוץ הציפור, אבל גם לא צריך להיסחף וגם אידיש נשמע הרבה יותר ביתי וחמים.

הסגסוגת היא כמובן המורכבות והאיזון (שאמורים להיות בין "בית אלהין" ל"עמך"). הישיבה בבית המדרש תובעת שכחה של העולם הזה, ורק פקודה אחת - "בית אלהין", ומה כבר נחשב לצידו...

יש בעיה טכנית בעיצוב; מדובר על שלושה בתים, וההסבר הפשוט הוא כמובן קישור ה"ואז" להמשך - סוג של ניסיון לפריחה בכל זאת (מה שצריך לעשות, הלוואי). אמנם, יש קושי בניתוק מהלימוד, שכן הוא יכול לעורר את האהבה יותר מידי ולנתק את האדם מחיי המעשה ("פן תעוררי").
הפריחה מגיעה כאשר מנסים בכל זאת לטעום מה"מן" (אשר אסור היה להותיר ממנו), אבל לא בצורה של כילוי העולם על חשבון התורה, אלא כזרזיף טל. והוא ה"בדמייך חיי".

השורות האחרונות שלך ממש החמיאו לי. תודה.
אמנם לא למדתי במקו"ח לדאבוני (בכפר גנים, גם סוג של מקו"ח..), אבל אני בהחלט גאה להזדהות עם רוחהּ.

גיט שאבעס

י"ז תמוז ה´תש"ע
המלך הוא רועי, תוך שימוש בביטוי החוזר "לאט" כביטוי מנגיד לזליגת הדם המוחצנת ולתחושות הפנימיות ("את פניו") המוסתרת.
סוף השיר נכתב בעיקר לאור כל המסרים שהישיבה "דחפה" לנו באותו זמן (השיר נכתב בשבט, והועלה רק עכשיו) - לחזור לשגרה, זהו מעשה לא נורמאלי וחריג, אין לגיטימציה לזה, צריך להתאושש ו"הזמן יעשה את שלו" וכו'.
השיר כמובן לא דן בתובנות שהישיבה הציעה (שייתכן והן נכונות ובריאות כלשעצמן, בטח מפרספקטיבה של זמן קיץ), אלא בתחושות שעלו בי אז...

תודה
י"ז תמוז ה´תש"ע
רועי הוא חבר לחדר בשיעור א', וחבר לנפש השנה. "שם קץ לחייו" (איזה ביטוי מגעיל) בשבט; השירים מאז, העליתי רק עכשיו.

אשמח לדעת אם יש עוד שיר עליו כאן.
ג´ תמוז ה´תש"ע
תודה רבה / בתגובה לנפטון
נפטון הוא אל הים.
זה לא כל כך כפירה, כמו שזה יותר ניסיון לפתח שיח. גם "כפירה אמונית" נשמע לי חצוף מידי (והפתיחה הוירטואוזית היא באמת קצת מוגזמת).

יהודה - תזמון הים והמשט מקריים לגמרי (וממילא אין כלל התייחסות לאללה ודומיו)...
יש כאן ניסיון להציף (אם כבר שדה סמנטי של מים) את המחול שבסתר למקום גלוי יותר, שכן העובדה שהריקוד האמוני עם הקב"ה מתרחש במעמקים, גורם לפעמים לתחושת טביעה.


תודה שוב..
ט"ו אייר ה´תש"ע
בס"ד

אז קודם כל, הנשר הוא התיאור הרווח למבנה ישיבת הר עציון (לבעלי דמיון מפותח).

השיר לא רק לבנים, אלא פשוט לדרך ספציפית של ראיית לימוד התורה. בזה אגב, צדקת ארגמון - "הישן ערכו הוא לאו דווקא עצמי, אלא מעצם העובדה שהתיישנו בו, כמו יין."; הפרספקטיבה של הלימוד בראי הדורות, בהחלט שונה מ"חפצא של ישן".
לכתחילה ברור שלא מדובר באירוניה, וזה די ברור מסוף הבית הרביעי (לא ייתכן הרי שמילים כאלה תיכתבנה באירוניה. זה אכזרי מידי). עם זאת, יש קצת-קצת ביקורת בסוף בית ב', אבל אני עוד לא יודע אם היא כלפי הדור או כלפי הלימוד...

שומרון שלי - תודה רבה, אבל כאמור, אני עוד מתרפק, ולא חושב שזו אירוניה חמורה. יש כמובן שטויות כמו "צורת הדף" המקודשת, אבל החיבור לרצף מכריע את כולם.

ולמרות האיחור ביום - חג הזדמנות שנייה שמח!

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד