כ ניסן תש"פ
הוא בערך בן תשע-עשרה. לא, האמת שהוא כבר כמעט בן תשע עשרה וחצי. וואו. הוא יותר מבוגר ממה שהוא מרגיש. ויש לו שיער חום, קצת ארוך מדי; הוא היה מסתפר אם היה לו זמן. עיניים חומות-כחולות, לא ברור בדיוק, סוג של משהו מתערבל והשפעה של אור ואוויר ועננים ולדעתו זה בכלל משקף מצב רוח. השאלה היא רק מה כל צבע משקף.
מה עוד? הוא לא ממש גבוה. ממוצע כזה. פנים קצת צרות, בהירות, אף ישר, גבות לא-בדיוק-זהות שמשוות לו מראה טיפה שובבי.
כשהוא בוכה, וזה לא קורה הרבה, הלחיים שלו מאדימות ומתנפחות. כשהוא צוחק העיניים שלו מבריקות והחיוך שלו גדול יותר והלב שלו רוקד שם בפנים.
והוא אוהב לטייל, כמובן, במסלולים ריקים מאדם, לפעמים עם חבר או שניים, אבל לא יותר; יש לו חיבה מוזרה לשקט הממכר הזה, שבהתחלה המחשבות כל כך רועשות לעומתו עד שגם הן נרגעות, כמו גלים בים סוער. והנוף, מדבריות רחבים וארוכים, שפותחים בו צוהר למשהו יותר מכונס וסגור בתוכו, משהו שהוא לפעמים כמעט שוכח.
הוא אוהב גם ללמוד, לשקוע כולו באהבה הזאת, להתנתק מהכל ולדעת שעכשיו יש רק דבר אחד בעולם; אבל בכנות, יותר מדי פעמים הוא סתם מאבד ריכוז ומרחף בזמן שישי מקריא את האותיות הקטנות.
וישי. ישי הוא מרכיב חשוב אצלו: הוא מעריך אותו מאוד, כחבר וכחברותא וכאדם; אבל הוא גם מקנא בו מאוד. לישי אין חולשות. כלומר, ברור שיש, אבל זה כל כך לא הוגן שיש אנשים שהחולשות שלהם הן חוזקות!
וחוץ מישי, יש עוד אנשים חשובים בחיים שלו. הרב תמיר, למשל. מודל לחיים. ותום, שפעם היה סתם בחור אמריקאי, ואיכשהו - דווקא בגלל שהם כל כך שונים - נוצר ביניהם קשר אמיץ כל כך. וההורים שלו, כמובן, תופסים מקום בחייו כמו של כל בן תשע-עשרה-וחצי מצוי; שיחות טלפון פעמיים בשבוע, לפחות משתדלים, וסיפורים ארוכים בשבתות, ומאמץ והשקעה ואהבה סבוכה כזו וקצת מטענים ישנים שמזמן היה צריך לפרוק וחיבור מיוחד במינו.
ויש את אביה וגפן, האחיות הגדולות, והראל הגיס התותח, ומאיר הגיס ה(קצת פחות) תותח; ונועם שקטן ממנו בשנתיים והוא עדיין מתגעגע לכיסוחים שלהם, כי פתאום הוא צמח לבחור בן 17 ואיך זה קרה כל כך מהר; ועדי ודביר וסתיו, הקטנים, ש... הם קטנים.
עדי מבשלת מדהים, אם להודות על האמת. אין כמו האוכל שלה ביום שישי בצהריים, גם כי רק אז הוא חוזר הביתה, אבל גם כי אמא עובדת עד מאוחר ובישולים הם פחות הקטע שלה. שריטת ילדות שיום אחד הוא יצטרך לפתוח מול המיועדת.
ולא, אנחנו לא רוצים לחשוב על המיועדת; הרבה יותר מדי סבוך וכואב ופצוע ומלא סימני שאלה.
זה נריה. הוא כמעט בן תשע עשרה וחצי. הוא אוהב חולצות קצרות, מידה מדיום, מודפסות של הסניף, זה מזכיר לו את ימי ההדרכה המתוקים. הוא אוהב לדגדג את אחותו הקטנה, לשיר שירי שבת למרות שהוא מזייף, הוא אוהב לשחק כדורסל למרות שהוא גרוע בזה; והוא אוהב גם לצייר, ובזה הוא מצטיין, ברוך ה´. הוא שונא שלוקחים לו ספרים מהשולחן בלי לבקש, הוא קצת במתח מהגיוס המתקרב בצעדים גדולים מדי, זה עדיין קצת מוקדם מדי בשבילו; הוא שומר כמו זהב דף מחמאות מכיתה ח שההחזיק אותו חצי מהתיכון, כשהוא מתעצבן הוא נועל את עצמו באמבטיה וקורע גליל שלם של נייר טואלט, ואיכשהו זה מרגיע אותו; הוא חי ונושם וצוחק ועייף וישן ומתעורר ולומד ופועל וחושב וקיים. זה נריה.
הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©