סגור חלון
שלח להדפסה
בסדר גמור / צפור אחוזת קסם

כ"ז אדר תש"פ

"אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה."

[אדם בחייו, יהודה עמיחי]

כמו כל סטודנט למתמטיקה שנה שניה, אלמוג היה סאחי. אבל מרצון. שזה כאילו לא באמת אמור לעבוד, כי חלק מלהיות סאחי זה פשוט להיות סאחי. אתה לא בוחר. אבל אצל אלמוג זה באמת היה המצב. סאחי ומרצון. בעיקר בקטע השקול של העניין. לכן כשאלמוג ישב עם זימרן ואייל ושפיגל בביר בזאר במוצ"ש הוא לא הזמין כלום בזמן ששאר הנוכחים רוקנו סיבוב שני של קארלסברג ליטר וחצי. כלום, כלומר: אפילו לא צ'ייסר קטן ששפיגל ניסה לדחוף לו. מלצרית מתולתלת עם פרצוף-עבודת-סטודנט עייף שאלה אותם אם הם רוצים עוד משהו לאכול. תפריט האוכל היה מלא בדברים מלוחים שאמורים לעזור להאנג-אובר של מחר. אבל אלמוג לא היה רעב ולא התכוון להיות בהאנג-אובר מחר, אז הוא הודה לה בחיוך ואמר שהם בסדר. ולא שלא היה לו מה לאכול. דווקא היתה לו בתיק שקית סנדוויצ´ים עם פלפלים צהובים וגזר חתוכים יפה, אבל זה כבר עלול להיות סאחי מדי להוציא אותם ככה ולנשנש. מילא לא להזמין, אבל פלפלים?
שלא לדבר על השם הזה, אלמוג. צמח ים חינני בלתי מזיק. החברים קראו לו אלמוג במלעיל. רק בבית הוא היה אלמוג, או אלמוגי, אבל בכל מקרה במלרע סאחי כזה. נטער זר בביר בזאר. אור צהוב חלוש הבהיק מארבעה ספוטים בפינות התקרה ושיווה למקום אווירה אינטימית. ג´אז עדין בווליום נמוך שטף את הכל בקצב איטי של בר מסעדה. זימרן ואייל דיברו כדורגל כבר עשר דקות. בחצי השני של השולחן זה פחות הלך; שפיגל היה בחור של פוליטיקה ולא של כדורגל. אלמוג חשב שזה אותו דבר בעצם בעצם, אבל נהנה יותר לדבר עם שפיגל על עסקת המאה ולא עם אייל וזימרן על ההחתמה הגדולה במילניום שמנצ´יסטר סגרה אתמול. האוטובוס האחרון יוצא באחת עשרה וחצי, ועוד צריך לתפוס רכבת קלה לפני. אלמוג שיער שזה אומר לחתוך שוב לפני כולם ולהשאיר את אייל נהג תורן לבדו על כל אלו. הוא יהיה בסדר אייל. בשביל מה הוא קצין. בכלל, אלמוג כבר היה רגיל לחתוך מוקדם. הוא הרי לא אהב ללכת לישון מאוחר. אמנם זימרן ושפיגל זה אצלו חברים כמו אחים, אין מה לומר, אבל יש גבולות מסודרים לשגרה וצריך לדעת לחתוך בזמן. מחר יום ראשון. זה גרוע להיות עייף ביום ראשון. הוא לא היה מספיק סאחי כדי לאהוב אקטיבית את יום ראשון, אבל גם מנה שלישית של נאצ´וס ואדממה הן לא סיבה מספיק טובה כדי לשבש ככה את תחילת השבוע. חוץ מזה, גם ככה נדמה לו שאדי האלכוהול שם זה כבר קצת יותר מדי להערב.
שפיגל זעף על המצב. " חבורה של סתומים, אלמוג. אני אומר לך, הם לא מבינים מה יש לנו ביד. צריך לאשר את העסקה הזאת מחר בבוקר. לפני שטראמפ מתחרט. לפני שתבוא איזו צרה ותתקע הכל". אלמוג גיחך. "שום דבר לא יקרה אחי. שיחכו קצת. שיקימו ממשלה. שיקימו וועדות ויחשבו בנחת. לא צריך לרוץ לשום מקום, זה רק יהרוס הכל". בשולחן לידם התישב עוד איזה דייט.
שפיגל הוציא את הפלאפון ועלעל באנשי הקשר שלו בארשת חשיבות שיכורה, מנסה להזכר בדבר מה חשוב. אלמוג שלח עוד מבט בשעון. הסיטואציה לא תחתוך את עצמה לבד. הוא החליט ששתים עשרה דקות ודי, אבל שבינתיים אפשר לזרום. שפיגל התחיל ממלמל שמות של בחורות. "נוי סד"ח צנחנים. איילת מש"קית קליעה. אדווה קומונרית פתח תקווה. תגיד אלמוג, נראה לך אדווה קומונרית פתח תקווה נשואה כבר?" הוא גיחך לעצמו "אדווה קומונרית פתח תקווה. למה שמישהו יקרא לבת שלו אדווה קומונרית פתח תקווה. הנה תראה" אלמוג לקח לשפיגל את הפלאפון מהיד כשעל המסך מוצג איש קשר בשם מעיין כהן פסיכומטרי. "שמע אלמוג, מעיין כהן פסיכומטרי הזו היא אחלה של בחורה. אולי תתקשר אליה?" אלמוג ביטל "עזוב אותך שפיגל, מה תגיד לה כבר, הא. אתה גם ככה שיכור." שפיגל הניד ראש ברצינות, "לא אני אלמוג, לא אני. בשבילך אני מחפש." "עזוב אותך שפיגל נו, אני אוהב לחשוב בנחת. לא ככה, אנשי קשר, ביר בזאר, אחת עשרה בלילה. זה לא עסקת המאה שלך" ובכלל, אלמוג חשב לעצמו, שפיגל שיכור והרכבת הקלה עוד תשע דקות כבר כאן. "אלמוג, אתה לא יכול להשאר ככה." שפיגל צעק. "ככה מה", אלמוג סימן לו שיותר בשקט ושהם עדיין בביר בזאר. "ככה בלי מישהי, אל תעשה לי פרצוף. מאז ההיא נחמה שהיתה לך פעם מה נשאר תגיד לי, אה". ולפני שאלמוג ענה שהוא אוהב לחשוב בנחת וככה הקצב שלו, ובכלל מה פתאום להתקשר סתם ככה מתוך אנשי הקשר כשהאלכוהול והסלסה והרכבת עוד שמונה דקות, הפלאפון של שפיגל צלצל לו ביד ואלמוג ענה במקומו. "שבוע טוב. לא, מפקד המחלקה לא יכול לענות. עסוק. ביקור רופא? למה מה קרה לך? אוי וי זמיר. עסק ביש. כן. נכון. אתה צודק. כן. תעדכן את מפקד המחלקה מאוחר יותר איך זה נגמר". ניתוק. שפיגל הביט מהורהר בדייט שישב לידם. "מי זה היה", הוא שאל בלי להסיט את המבט. "זבולון, אחד הטירונים שלך". "אהה זבולון. כן, הוא באמת אחד הטירונים שלי. מה אמרת לו?" "שיעדכן אותך מאוחר יותר מה מצבו ואם יש גימלים." "גימלים זה טוב", אמר שפיגל בכובד ראש שיכורי והמשיך לנעוץ מבט בזוג השכן. "תגיד לו שהוא יכול". "אמרתי לו, אמרתי לו", אמר אלמוג בטון מרגיע. האלכוהול הוריד משפיגל את הדיסטנס הברזלני. הוא נטש את הזוג השכן והתחיל לעמול לחבר שתי חתיכות סלסה עם רוטב באמצע. "שלא תחשוב שבגלל שאני שיכור התחמקת", אמר שפיגל בטון מזהיר, "מחר בבוקר אני מרים צלצול למעיין פסיכו-מה-שמה לשאול אם היא פנויה בשבילך. זה בול אתם ביחד. בטח גם היא לא היתה עושה שטויות בתיכון ולא נענשה אף פעם". עוד מבט בשעון. אלמוג החליט שצריך לומר שלום כבר עכשיו כדי לצאת בזמן. הוא לחץ לאייל את היד בסאחיות של נהגים תורנים והחליק כיפים והתנצלות עם שפיגל וזימרן.
כשאלמוג יצא מהביר בזאר הרכבת הקלה כבר השמיעה צלצול מרחוק. הוא צמצם לכיוון התחנה בריצה קלה. מרצפות האבן נקשו בהגיון קר מתחת לרגליו. העולם כולו השתפה סביבו, כמו שיכור שמכניס ראש לגיגית מים. אלמוג הגיע לתחנה קצת לפני הרכבת ועקף משמאל קבוצת תיירים אמריקאים שניסתה לקנות כרטיסים במזומן וחסמה את המשך הרציף. ליד הספסל שבהמשך הרציף עמדו כמה בנות בערך בגילו. כל אחת מהן היתה יכולה להיות מעיין כהן פסיכומטרי. או גם לא להיות, כמובן. למען האמת זה לא משנה, הוא הרי לא מחליט בלי לחשוב בנחת. ועוד בשעות כאלו, בכלל. החלטות חפוזות תמיד מביאות אותו לתחושה מגושמת של פספוס. הוא צריך לשקול בכובד ראש. בחלל הרכבת, כשהוא נשען על מוט האחיזה, האוספרי על הגב שלו הרגיש לאלמוג גדול מדי וצפוף מדי. למרות כל ההתקנים המשוכללים שעושים אותו קל בצורה משגעת. והנה, רק שבוע שעבר בחתונה של הרשלר הוא דמיין כאבים חדשים בגב התחתון, אי שם לקראת סוף הסבב הראשון. מזל שיש בעולם מעגלי זקנים להתאושש ותיקים עם התקנים אורטופדיים.
אלמוג כבר עמד לרדת במרכזית, כשקול נשי קרא לו מאחורי הכתף. "הי חכה. אתה אלמוג?" הוא הסתובב בהפתעה קלה ופלט "הי" אינסטנקטיבי. הוא הספיק לשים לב שזה היה אלמוג במלרע. בניסיון לגייס את כל הנחמדות שבנמצא כדי לחפות על ההפתעה הוא הוסיף "כן. זה אני". אחת הבחורות שעמדה קודם ליד הספסל הסתכלה עליו במבט נבוך "אתה יורד כאן?" אלמוג חשב שזו שאלה קצת מטופשת, כי ברור שהוא היה באמצע לרדת עד שהיא קראה לו, אז הוא שחרר "אהה כן" בטון שבעצם אומר "כאילו, זה לא היה ברור?". הבחורה חשבה חצי שניה ואמרה "אז בוא". היא התחילה לצעוד החוצה בעצמה, בדיוק כשצלצול הפעמון הודיע על סגירת הדלת האוטומטית. ורק למטה, כשהקרון נסגר והרכבת צלצלה עוד שני צלצולים קצרים ואחד ארוך, אלמוג שאל במה שהיה נראה לו כמו נונשלנט "אני מכיר אותך בעצם?"
הפרצוף של הבחורה אמר שהיא לא באמת יודעת מה הולך לקרות עכשיו ושהשאלה היתה טובה. היא באה לומר משהו ואז עצרה לרגע וחשבה. "מעיין כהן פסיכומטרי, נעים מאוד".

. . . . . . . . .

"נשבע לך אלמוג, זה לא אני. איזה גנוב אחי, הפלאפון בכלל היה אצלך ביד" אלמוג שם את שפיגל על רמקול בזמן שחתך בצל לסלט של ארוחת הבוקר. המים בקומקום כבר הגיעו לרתיחה. "וחוץ מזה שהכל קרה שניה וחצי אחרי שהלכת. ברור לך שזה לא קשור אלי, כן?" אלמוג הדליק את הגז כדי לטגן במקביל גם חביתה. ערמות קטנות של פלפלים צהובים וגזר כבר היו מונחות קצוצות דק בקערה. "הכל טוב שפיגל, אני יודע שזה לא אתה. אמרתי לך. היא אמרה שהיא קלטה אותך מסתכל והיית נראה לה מוכר מהקורס שלכם. כשצעקת בקול מעין פסיכו-מה-שמה היא קלטה אותנו לגמרי והחליטה שהדייט ההוא גם ככה אבוד והשטויות שאתה מדבר יותר מעניינות. וחוץ מזה" -אלמוג גיחך- "דווקא אתמול היית נשמע ממש בעד. מה פתאום אתה מסתייג לי?" בצד השני של הקו שפיגל ניסה להתגבר על המולת הרכבת של ראשון בבוקר ואמר בקול חזק "הפוך אלמוג, הפוך. אני לא מסתייג גם עכשיו. אני ממש בעד אפילו. האמת היא שלא ברור לי למה פוצצת את זה. מה עוד אתה צריך, אה?" אלמוג סיים עם הבצל. שפיגל המשיך "אלוקים בעצמו ירד לסדר לך את הסיפור הזה ואתה פשוט בועט לו בפרצוף? למה אתה עדיין מחכה?" אלמוג פיזר חלק מהבצל על המחבת, שיהיה גם בחביתה. "תשמע שפיגל, כבר אתמול אמרתי לך ואתה יודע את זה. לא מחליט ככה על רגל אחת". הבצל עשה קולות תסיסה של מפגש עם המחבת. "אז פשוט אמרת לה שלא מתאים לך ככה והסתובבת? תגיד לי אלמוג, הכל טוב אחי? זה הזדמנות של אחת למאה. למה עוד חיכית? שתצא בת קול מהשמיים ותגיד לך לענות בחיוב? יאללה איתך. אלוקים נותן אגוזים למי שאין לו פותחן" "שיניים", תיקן אלמוג בטרחנות, אבל לשפיגל זה לא היה אכפת "ולחשוב שאני כבר שלושה חודשים מנסה לתפוס את הילה המדא"גית שלנו וכלום. תשמע אלמוג, זה באמת רעיון טוב שניכם. לא יורקים ככה על עסקה כזו. למה אתה לא נותן צ´אנס?" הבצל והשמן המשיכו להשמיע קולות טיגון תוססים "לא פוצצתי את זה שפיגל, אל תגזים. אמרתי לה שאני אחשוב ואפילו נתתי לה את המספר. אני עדיין חושב שלא מתאים לי ככה על רגל אחת אבל עוד לא איבדתי את הנימוסים שלי". שפיגל כבר בא לענות שלכל הרוחות נימוסים, אבל אז התחילו צפצופים והוא אמר לאלמוג שיש לו ממתינה מהמ"פ שלו והוא חייב לנתק.
אלמוג נאנח. השבוע הזה התחיל בקול רועש מדי. הרבה כאב ראש על הבוקר. הרבה כאב ראש בשביל יום ראשון. הוא הוציא שתי פרוסות לחם קל מהפריזר והכניס למיקרוגל. המרוץ המסעיר בין החביתה לפרוסה המרוחה החל. יש פה סדר חשוב: צריך להספיק להוציא את הלחם ולמרוח לפני שהחביתה מוכנה. שיהיה על מה לשים אותה. אחרת בלגאן. בעודו מורח את הפרוסה בגבינה אלמוג חשב שבטח עד הערב כבר צריך לכתוב למעין הזאת משהו. בחורות זה לא פרוסות לחם. אי אפשר למרוח אותן. הוא התלבט אם עכשיו כששפיגל פיכח יש טעם להקשיב לו ולתת צ´אנס.
ריח הבצל המיטגן לאיטו בחביתה החל להתפזר במטבח. צירוף המקרים הזה יותר מדי צפוף. הוא צריך קצת זמן להתבונן בזה. כמו שהיה שבוע שעבר עם התרגול במבוא למתמטיקה בדידה. בסוף, רק כשיש זמן לחשוב בנחת הכל מסתדר. סלט עושים מירקות, לא מהחיים. הנה, באוניברסיטה למשל יש אחת שושנה. היא נכנסת איתו לאינפי בשלישי בצהריים והם נפגשים גם בדוכן של אימפקט במשמרת משותפת פעם בשבועיים. את שושנה למשל הוא הספיק להכיר. להתרשם. לחשוב שיש לו סיבה לנסות. לא שהוא עשה עם זה משהו בפועל, עם המחשבה הזאת. אלמוג מעולם לא הוריד לפסים מעשיים את התובנה הזאת שאולי דווקא כן. קצת מעצלנות והרבה מעודף ספקנות. אבל זה היה הגיוני, הוא הכיר. הוא ידע. היו נתונים. אם הוא היה רוצה לצאת עכשיו אז היה עדיף ככה. לא מעין פסיכו-מה-שמה שמגיחה פתאום ברכבת. זה כמו להנחית את החביתה לצלחת עוד לפני שהפרוסות מרוחות. כל כך הרבה חום ואנרגיות שיתבזבזו רק כי עבדת לא לפי הסדר. לא מתאים לו בלגאן. ועוד בחורה, בחורה זה לא חביתה. היא יכולה להעלב.
אלמוג סיים לאכול ושטף מהר מהר את הצלחת כדי להספיק את קו 29 הקרוב. יש תרגול עוד שעה ורבע. הוא יתקשר אליה היום אחרי התרגול ונראה כבר. בדרך החוצה הוא הרים את התיק של הלפטופ מהכיסא. ככשלח יד לכיס להוציא את המפתח לדלת היה רטט של התראה. הוא פתח. על מסך הפתיחה היתה התראה של Ynet עם כותרת חדשה על עסקת המאה. "בנימין נתניהו: עכשיו או לעולם לא".

. . . . .

עד כמה שזה היה מגוחך, הם התיישבו באותו שולחן בביר בזאר שבו מעין ישבה אתמול עם הדייט ההוא. אלמוג דמיין אותה מסמנת עוד איקס בלוח שלה וממשיכה בסוף הערב לבחור הבא. כמו עכביש בממלכת הקורים שלו. אבל האמת היא שזה היה בכלל רעיון שלו לשבת בביר בזאר, וגם את זה הוא הציע רק כי המוח שלו היה ריק מכל רעיון סביר אחר אחרי שעתיים תרגול כשהוא התקשר. כנראה שמעין כהן פסיכומטרי קלטה את האירוניה, כי היא מיהרה להתנצל.
"זה ממש לא ככה. בכלל. לא יודעת למה החלטתי לקפוץ עליך פתאום. אני יותר הגיונית בדרך כלל". אלמוג התרווח בכיסא העץ. "אהה שטויות". הוא החליט שצריך להחליף נושא כבר "אמרת שאת לומדת בבצלאל?" "נכון. אדריכלות" החיוך חזר. "וואלה מגניב. איזו שנה?" "שלישית. ואתה?" עכשיו גם הוא חייך בנימוס "מתמטיקה, שנה ב´". "עובד?" "קצת אימפקט. נקיונות בשישי. לא משהו מסודר". הוא לא שאל חזרה. "אני מלמדת בלט" היא הוסיפה מעצמה. "וואלה. זה כסף בכלל?" הוא לא הצליח להסתיר את הספקנות "אתה יודע. מספיק בשביל רמי לוי וארנונה".
הג´אז עדיין התנגן באותו לופ. המלצרית המתולתלת היתה במשמרת גם הערב. אלמוג הזמין צ´יפס מקסיקני. לא שהוא רצה לאכול צ´יפס מקסיקני בכלל, אבל היה צריך להזמין משהו. מעין הזמינה גולדסטאר. אלמוג חייך בנימוס. "אני לא שותה". מעין הרימה גבה משועשעת "כן, אני יודעת. וגם לא עושה שטויות בתיכון וגם חותך מוקדם, אה?" אלמוג הרגיש צורך להצטדק "לא לא, בקטע טוב. רק משתדל לעבוד לפי הסדר".
השלב הטכני מיצה את עצמו מהר מהרגיל, ודווקא היה נראה לו שיש מה להמשיך. אלמוג החליט שצריך לשמוע את המעין הזאת קצת יותר בפירוט. אלא ששום נושא לא נראה לו מספיק רלוונטי פתאום, והוא מצא את עצמו משחזר את השיחה שניהל עם שפיגל בליל האתמול רק שלושה מטרים מאותו המקום בדיוק. פוליטיקה. כמו כדורגל של אינטיליגנטים. לא פלטפורמה אידיאלית, אבל זה יכול להיות מספיק בהחלט. "נו, מה אומרת על עסקת המאה?" מעין ישר ביטלה עם היד "גם כן אלה". אלמוג גישש בזהירות "גם כן אלה מה..." מעין בהתה בשולחן בארשת חשיבה ושיחקה עם התחתית של הבירה "לא מאמינה שזה יצא כבר לפועל. יש הזדמנויות שצריך פשוט לקפוץ. אחרי זה וועדות. אחרי זה לשרטט מתווה. קודם כל לא לפספס את הלב". אלמוג כבר היה מוכן לטיעון הזה מאתמול, משפיגל "לא מסכים איתך. מה כבר יכול לקרות בינתיים שאתם ככה ממהרים? למה הכל כזה אנאכרוניסטי? שיחשבו חצי שנה על מתווה מסודר וילכו לחתום בנחת" הוא עצר לבדוק את רושם הדברים עליה. מעין הקשיבה, אבל ראו שכבר היתה לה תשובה בעיניים. אלמוג המשיך "מה יוצא לנו מכל החיפזון הזה? נו מה, עוד שנה ההצעה כבר לא תהיה בתוקף? תפרוץ מלחמה? ארצות הברית תטבע? מגפה עולמית תשתק אותנו ותוביל להדחת טראמפ?" מעין משכה כתף. "אולי. מי יודע. הלוואי שהיינו יכולים להיות ככה בטוחים". אלמוג לא חשב שהוא מסכים, אבל מה כבר אפשר להגיד לבחורה שרק אתמול נפלה עליך ככה.
ואז היה עוד קצת פוליטיקה ועוד קצת מכרים משותפים, אבל בסה"כ היה נראה לאלמוג שהיא די בסדר, המעין הזאת. כשהשיחה כבר התחילה למצות את עצמה להערב, אלמוג שילם למתולתלת והם קמו לצאת לכיוון הרכבת. והנה, רק אתמול באותה התחנה הם עוד היו זרים. מי בכלל חשב.
ולאורך כל חמש הדקות מהשוק למרכזית אלמוג לא הפסיק להתלבט. להגיד לה עכשיו, להתקשר אחר כך. בסוף שתק; קצת מעצלנות והרבה מעודף ספקנות. היא צריכה אוטובוס, הוא רכבת. זה אומר לחכות איתה בתחנה שלה עוד כמה דקות. מעין אמרה בטון מפוייס שמה פתאום והוא לא צריך לחכות בגללה אבל איזה חמוד שהוא הציע. אלמוג חשד שזה בקטע נימוסי והתעקש עוד פעם. מעין הסכימה. "רק בתנאי שזה לא מעכב אותך". כן, בטח. "אה ברור שלא. מה חשבת" הוא ביטל בנחמדות. "לא יודעת" מעין משכה כתף "לא רוצה שבגללי עוד תפספס את הרכבת".


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©