סגור חלון
שלח להדפסה
וביניהם - ד´. עם הופעת אורח / זכרונות כנרת

י"ח אדר תש"פ

לבן

ביציאה המזרחית מירושלים יש שתי תחנות אוטובוס. בתחנה הראשונה מצטופפים כעשרים איש. אדם חולף על פניהם, וקולט רושם מעומעם של מעילי פליז כהים, רכוסים עד מתחת לסנטר; האנשים שלבשו אותם דיברו זה עם זה במשפטים קצרים, כשהם פולטים תוך כדי כך עננות קטנות של אד לאוויר החורפי. מדי כמה דקות נעצרה לידם מכונית וקלטה שניים-שלושה מהם, אך אחרים היו מוסיפים ובאים. הן העומדים בתחנה זו והן הנהגים האוספים אותם נמצאים בדרכם ליישובי בנימין.

במרחק עשרה מטרים משם עומדת התחנה השנייה כולה לרשות אדם. מאז נפתח לתנועה כביש שש התמעטו מאד העומדים בה, שכן היא נועדה לנוסעים בכביש הבקעה צפונה, ומעטים עושים זאת כעת. מעטים עוד יותר עושים זאת בלילות החורף: הכביש הצר, החשוך, המתפתל, מרתיע גם את אלה שאינם יראים את העיניים הרעות בחשיכה.

אדם משחק עם עצמו משחק: מדי חמש דקות הוא נותן מבט חטוף בעומדים בטרמפיאדה לבנימין ומנחש את מספרם, ואחר כך נותן בהם מבט ממושך יותר, וסופר אותם. ניחוש מדוייק מזכה אותו בעשר נקודות; טעות באדם אחד גורמת לו לאבד נקודה אחת, טעות בשני אנשים – שתי נקודות, וכן הלאה.

השעה תשע ועשרים. אדם מרים את ראשו ומנחש: ששה-עשר. הוא סופר את העומדים בתחנה ולא מצליח שלא לחשוב, ארוך; בתחנה רק ארבעה-עשר איש. בתשע עשרים וחמש התחנה נראית מלאה יותר, אך הוא נזהר ומנחש שוב ששה-עשר. עוד לפני שהוא מסיים לספור הוא יודע שפגע "קצר": לא פחות מעשרים איש עומדים בתחנה.

תשע וחצי. אדם מרים ראש ומנחש שלושה-עשר. הוא סופר אותם, וחיוך אטי מתפשט על פניו כשהוא רושם לעצמו: מטרה.

עד עשר ועשרים צבר אדם שלושים ושש נקודות. העומדים בתחנה מתמעטים, והמשחק נעשה קל יותר ומעניין פחות; הוא מתחיל לאמץ את מוחו בחיפוש אחר משהו אחר לעסוק בו, כשלפתע נעצרת לידו מכונית. אדם מופתע בעליל: הוא כמעט שכח שבאה בחשבון אפשרות כזו.

גבר דתי נוהג במכונית. אשתו יושבת לידו, והיא פותחת את החלון ואומרת, "אנחנו לקיבוצים, עמק בית שאן..." אדם מהנהן ורץ צעד וחצי אל התחנה, להביא את התיק שלו; הוא נכנס לרכב, ממלמל כמה תודות ורק אז מגלה שהוא חולק את המושב האחורי עם ילדה מתולתלת, כהת שיער, ששומרת על מרחק מירבי בינו לבינה, ונועצת מבט בעקשנות מבעד לחלון הרחוק ממנו. אדם מנחש שהיא בת שבע או שמונה. הנהג בוחן את אדם במראה הקדמית.

"אהלן אהלן. אבנר," הוא מציג את עצמו.

"אני אדם," אומר אדם בטיפשות.

"אני יעל, והפטפטנית הקטנה מאחורה היא יערה."

אדם כמעט מצפה שיערה תסובב את ראשה לאט ותנעץ בו מבט מלא בוז. כנגד זאת, היא רק מפנה אליו מבט מהיר, מיוסר, וחוזרת להתרכז בחלון.

"היא קצת סובלת בנסיעות," מתנצלת האם בשמה, ופני הילדה המשתקפים בחלון מזדעפים. "איך את מרגישה, יערוּל?"

הילדה ממלמלת מלמול לא מחייב, ויעל מוותרת, ועוברת לתחקר את אדם.

"אז מאיפה אתה, אדם?"

אין לאדם תשובה ברורה לשאלה הזו. היא לא פולשנית כמו "מאיפה אתה במקור", אבל גם לא פשוטה כמו "איפה אתה גר", הטכנית והחפה ממשקעים. באיחור אדם תופס שהוא כבר משתהה כמה שניות במחשבה על שאלה טריוויאלית. הוא ממהר לומר, "בּקעות."

זו הפעם הראשונה שהוא קורא למקום בשמו, והשם אינו מחליק בקלות על לשונו. פתאום הוא שם לב כמה לא טבעית המילה הזו, בּי"ת, חזקה ושותקת, שקשה להתחיל ממנה, ואחר כך הקו"ף העוינת, והעי"ן שפשוט אי אפשר להבליע אותה כעי"ן אשכנזית, דמויית אל"ף, היא מוכרחה להצהיר על עצמה שהיא עי"ן.

אבנר קוטע את הרהוריו הלשוניים של אדם.

"ואיך חשבת להגיע לשם בשעה כזאת?"

אדם לא עונה, ואבנר כנראה לא מצפה לתשובה, כי הוא ממשיך, "אנחנו ניקח אותך. אתה לא תעמוד לי בצומת מחולה בשתים-עשרה בלילה באמצע דצמבר."

אדם מוחה מחאה רפה, והאיש מבטל אותו: "אנחנו יכולים לנסוע גם דרך שם. זה לא באמת מאריך. ביום אני תמיד נוסע מכביש אלון, ואז זה ממש על הדרך."

אדם מעיף מבט מתנצל ביערה, שסובלת בנסיעות, ותצטרך עכשיו לנסוע בגללו בכביש אלון, המתפתל עוד יותר מכביש הבקעה. הוא רואה בהשתקפות, בחלון החשוך, את מצחה מתקמט, ואומר, בקול רם יותר מקודם, "באמת, אני אסתדר. אחי יגיע לאסוף אותי מהצומת..."

"שום דבר. חאלאס, אחרונה נורתה."

התגובה הנחרצת מפתיעה את אדם, ואפילו יעל מגניבה באיש שלה מבט תוהה. אדם מסב את מבטו לחלון, וממלמל בלי קול, ניסיתי. בהשתקפות, מעבר לפניו שלו, הוא מגלה שיערה מביטה בו. שפתיה צרות את המילים, אני יודעת.

העצירה היא שמעירה את אדם לבסוף. הוא מביט החוצה ורואה שער סגור של בסיס ושני חיילים במעילי ב' שעומדים לידו. אחד מהם עובר את השער ומתחיל להתקדם לקראתם. קול זר אומר, "בוקר טוב, חייל. איך ישנת?"

אדם מתנער, אך הפעם זו לא הזיה. הוא מחבר אחד לאחד ורוצה לצחוק. "אני לא חייל..."

"לא?" אבנר מתפלא, ואז נופל האסימון. "רגע, אתה צריך ליישוב בקעות?"

"נו, כן." אבנר טופח על מצחו, מעביר את המכונית להילוך אחורי ומתחיל להסתובב על משטח האספלט הקטן שעמדו בו, מול שער הבסיס. לאחר רבע סיבוב אדם יכול לראות את השלט, בו כתובות שלוש שורות, זו תחת זו: "בית הספר להכשרת לוחמים – אגד 900 – מחנה בקעות." אז זה בסיס הטירונים המדובר.

הם שוב על הכביש הריק, נוסעים בחזרה בכיוון שבאו ממנו. אדם חש בריח מוזר, ריח חמוץ, דוחה, ולוקח לו רגע להיזכר מה בעולם מדיף ריח כזה, ולהבין שיערה הקיאה בזמן שישן. רגשות האשם מוציאים אותו מריכוז, וכשאבנר שואל מה יש לו ביישוב בקעות, אדם זורק בלי לחשוב, "בית."

הוא נפרד מהם בשער הצהוב ליישוב, ואפילו יערה מחייכת אליו חיוך חיוור, עייף. אילו הוא צבי, היה זורק את התיק על כתף אחת ומתרחק במהירות, בלי להעיף מבט לאחור, בצעדים ארוכים-ארוכים. כיוון שהוא אדם, הוא הולך לאט אל הפשפש הקטן להולכי רגל שמימין לשער, ולפני שהוא עובר בו הוא פונה שוב אחורה ומנופף לשלום, בזמן שאבנר משלים את הסיבוב, והמכונית צוברת תאוצה על כביש הגישה החוּצה, לצד ההרים.

מדרכת האספלט המבוקעת לחה מלילה ויום של גשם. כשאדם צועד ברחוב הרטוב, השקט, הוא מצטער שאין כאן עצים של ממש; רק עצי הנוי הדלים, הנזעמים, של יישובי הבקעה, שיטים אוסטרליות קשוחות בעלות עלים זעירים, כדורי-פריחה קטנים בסגול, אדום או צהוב, וקוצים בהירים, מרושעים למראה, באורך עשרה סנטימטרים. אבל הריח. אדם שואף עמוק פנימה את הריח הטוב של זבל פרות בגשם.

הקראוון לא נעול. אדם מגשש את דרכו בידיים, ומצליח שלא להיתקל בכלום עד דלת החדר. בתוך החדר החשיכה עמוקה יותר, והוא נתקל במיטה. המכה הפתאומית בשוק מפתיעה, יותר משהיא כואבת. אדם פולט קריאת כאב ונופל לישיבה על רגליו הפשוטות של צבי. צבי מתעורר, רוטט בצחוק חרישי.

"תפסיק לצחוק, אידיוט." אדם קם, צבי מושך את רגליו ואדם מתיישב חזרה. צבי מדליק מצית, ובוחן לאורו את פניו הזועפות של אחיו. "אתה יכול להדליק את האור אם בא לך."

"עזוב, לא צריך." השניות המעטות בהן האירה הלהבה הבהירה חוג זעיר של אור הספיקו לאדם; הוא נחלץ מהנעליים והגרביים ונשכב במיטה השנייה.

"מה אומר, צבי, נתחיל מחר לעבוד על המכולה? לעשות אותה ראויה למגורי אדם?"

עוברות כמה שניות לפני שצבי עונה, "אני לא יודע..."

"מה זאת אומרת לא יודע?" משתומם אדם.

"זאת אומרת שאני חושב אולי להישאר. להישאר לגמרי, אני מתכוון."

הנשיפה המאוכזבת של אדם מפתיעה את צבי, שלא זוכר שאדם היה נלהב כל כך לרעיון המקורי, והוא ממהר לומר, "אין בעיה, אני אתן לך כתף אם אתה בעניין." פתאום הוא מבין: "בחורה, זה הסיפור?" ומנחש מיד, "שרית הצפרית?"

"אלא מי."

אין לאדם כוח לריב, והוא יודע שצבי יתן לו כתף, בלי להקשות, אפילו שתיים. הוא גם יודע שלבד לא יוכל לעשות הרבה: רתכות, ג'קסונים ודיסקים לברזל עבדו מצויין בשביל צבי, לא בשבילו. לכן הוא אומר רק, "אבל קוראים לה אילת, צבי. אתה יודע – כמו העיר אילת."

 

האגריל של טל עבד – לא באופן מושלם, אבל יותר טוב ממה שקיווה, והרבה יותר טוב ממה ששי האמין. הם מסירים אותו מעל החסה אחרי שבועיים, כשמגיע תור הערוגה הצעירה להיקטף; במהלך אותם שבועיים ביקר הברד עוד פעמיים, ואילת ביקרה פעם אחת.

היא באה מוקדם בבוקר, והם חצו את הבוקיעה בנעליים גבוהות בבוץ המתייבש, ובפעם הראשונה טיפסו על הגדיר המוריק וצפו בשדה מלמעלה. אילת הצביעה על כפרים ועל רכסים ואדם עמד מעבר לכתפה, קרוב קרוב, ונקב בשמות, והיה יום חורפי צלול ואפור ואפשר היה לראות עד הפסגה המחודדת של סרטבא שהציצה מעבר לטמון. ופתאום היא פלטה קריאה ושלחה יד והסיטה את ראשו של אדם שמאלה ולמטה, אל המדרון מתחתם, ואדם בלחי בוערת ראה את העדר רץ, צבי אחד מוביל ואחריו שתיים, ארבע, חמש צביות, בקרניים עדינות יותר, לא לגמרי מקבילות אלא פונות קצת פנימה, זו לקראת זו. אדם הרים פעם פגר של צבי והוא יודע שהם קטנים, כמו עז רזה מאד, אבל הם נראו גדולים יותר מרחוק, ויפים נורא, כמו רוחות של משהו.

אחר כך הם אספו פטריות. אילת קראה לזה 'ללקט', והיא לימדה אותו לזהות את אזנית הכלך, פטרייה גדולה מאד וטובה מאד שהם מצאו בשפע, בצברים קטנים סביב צמחי הכלך הרעילים. העלים השלדיים של הכלך, דמויי שמיר ענקי, כבר היו די גדולים, אבל עוד לא היה זכר לעמודי הפריחה הנוקשים, המסועפים, הגבוהים מקומת אדם, שיופיעו באביב, ויעמדו אחר כך, יבשים ושורקים ברוח, לאורך הקיץ כולו.

לא היו להם כלים לבישול; הם ישבו בעשב ואכלו את הפטריות כמו שהן, או חרוכות מעט על הגזייה הקטנה של אדם. הפטריות שנשארו הפכו ברובן לעיסה רירית עצובה בתיקים של שניהם בדרך לבקעות. אילת לא התכוונה להישאר לישון; זה דווקא התאים לאדם, כי יקח עוד הרבה זמן עד שהוא וצבי יסיימו לעבוד על המכולה. בינתיים הוא שמח להסתפק ביד שנתנה לו לאורך רוב החלק המישורי של הדרך חזרה.

 

יום ההיפוך עבר מזמן, והברד לא חזר לאיים, אבל עם הימים המתארכים הופיע איום חדש.

"החסה הזאת עושה יותר צרות מכל שאר השדה ביחד," אומר אבא.

"תמיד תאשים את הקרבן," חגית מוחה. "זה לא החסה שעושה צרות."

אדם, על הברכיים בערוגה, בוחן את העלים המכורסמים. "חגלות?" הוא תוהה. צבי נד בראשו. הוא מורה ברגלו על עקבה, בצורת יהלום חרוץ לאורך, במקום שפרסה לא זהירה הוצבה בבוץ העמוק יותר של הערוגה, ופוסק בקדרות, "צבאים."

"איך הם עברו את הגדר?" מתפלא טל.

אבל העקבה אינה ניתנת לערעור. בימים הבאים הם פוקחים עיניים, אבל לא רואים את הפולשים בפעולה, והנזקים הולכים וגדלים. הצבאים נעשים חצופים יותר ויותר, ומתקדמים מערוגה לערוגה – שמיר, סלק עלים, שומר. אבא טוען שהצבאים מכירים את השעות שבהן הם עובדים בשדה ועורכים את הפשיטות שלהם בהתאם, בערב ולפנות בוקר. לטל יש מחשבות אחרות, והוא מתחיל לבלות את השבתות בפטרולים רכובים בבקעה על ה'מיול' שלו, כשהוא נראה כמו פיל שרוכב על עכבר.

אדם מפסיק את עבודתו במכולה כשהוא שומע את המנוע של המיול משתנק בחוץ עד דעיכה. הוא ניגש לחלון, מניח יד על שפתו ומקלל כשהוא נחתך בברזל החד. טל רואה אותו ומאותת לו לצאת.

"יש לי את זה בידיים," הוא אומר כשאדם יוצא אליו. "תראה אותם, הנבלות."

שבת עכשיו ואדם הוא היחיד שטל יכול להראות לו את התמונות שצילם. אדם מדפדף בתמונות האחרונות בזכרון של הטלפון ורואה כמה תמונות של צבאים, בשדה ובקרבתו. הוא לא מבין למה טל מתרגש, עד שטל עוצר אותו באחת התמונות. "הנה, תגדיל, תסתכל מקרוב."

אדם מגדיל את התמונה. "מה, הוא עובר כאילו... דרך הגדר..."

"ועוד איך עובר. בין השלב הראשון לשני. ותראה את זאת," הוא מדפדף עוד כמה תמונות, "זוחלת מתחת."

טל מעיף מבט בקראוון, שארבע הנפשות המתגוררות בו פיתחו בשבתות חירשות זמנית לקולות קידוח, שיוף וניסור, וגם לסוג מסוים של מנועים, ואומר, "אני אחזור בערב."

בערב, בקראוון, הטלפון של טל עובר בין כולם חוץ מאמא, שפורשת בתואנה של כאב ראש. גם צבי יודע ששמירה קבועה על השדה היא לא פתרון מעשי – לא כשהשדה כל כך רחוק מהבית. הוא אומר, "אולי נחשמל את הגדר?"

טל נד בראשו. "עברתי דרך זה. יעלה הרבה יותר מדי. גנרטור שיפעל ברצף כל הלילה? תצטרך להביא לפה קרונות של סולר."

"ולא ברצף?" אבא מרים ראש, "נגיד שלושה 'פולסים' של חצי שעה בלילה?"

"אתה יוצא קירח משני הצדדים. הוצאת כסף, וסמוך על הצבאים שהם ילמדו את השעות שלך עוד לפני שאתה תזכור אותן. ואל תשכח שזו בקעת הירדן, קח בחשבון שפעמיים בשנה יגנבו את הגנרטור – אין חסה בעולם ששווה את זה."

"מה עם גללים של אריות? שמעתי שהבוקרים בגולן משתמשים בזה," אמרה חגית. צבי פולט אוויר בזלזול, ואבא אומר, "אגדה אורבנית. מי שאומר שזה עובד מתבסס יותר על wishful thinking מאשר על עובדות."

"כלבים?" אדם מציע.

"כלב קשור לא יהיה אפקטיבי. כלב חופשי לא בא בחשבון," פוסק טל. "ייעלם בלילה הראשון."

"אבל נניח, משהו באמצע," משחילה חגית, וצבי מתלהב, "נגיד, הכלב קשור ברצועה לטבעת, שיכולה להחליק חופשי על כאבל ארוך – ראיתי משהו כזה איפשהו – "

טל אומר בספקנות, "זה יכול לעבוד..."

אבא עושה כמה טלפונים ואומר שביום שלישי הוא נוסע להביא את הכלב. בינתיים מישהו צריך ללכת לקנות שמונה-מאות מטר כבל פלדה ולמתוח אותם מסביב לחלקה, מעמוד פינה לעמוד פינה. וכיוון ש"מישהו", בהקשר הזה, הוא צבי, אדם נאלץ לקחת על עצמו את קו החלוקה של יום שני.

הוא מעמיס את הארגזים לג'אמפי בסדר הפוך – מה שצריך לצאת אחרון נכנס ראשון – ומעיין בדפים שצבי השאיר לו. יש לו קרוב לשבעים ארגזים לחלק בששה-עשר ישובים, מעמק בית שאן ודרומה; בטבלה, לצד שם הלקוח ומספר טלפון, מופיעות הוראות בסיסיות למציאת הבית הנכון, ופה ושם הנחיות נוספות, כמו "להשאיר ליד הדלת" (טל הנדלר), או "להיכנס ולהניח על השולחן" (נגה וישי ויס). אדם מחליט מיד שהוא לא מחבב את משפחת ויס.

הוא מתחיל את הקו שלו מבחוץ פנימה, כך שלפני תחילת החלוקה יש לו יותר מחצי שעה של נסיעה רצופה צפונה. אדם פותח חלון, והרוח מכה בפניו; המדרונות הפרועים לשמאלו ירוקים מאד, ונדמה לו שהוא רואה פה ושם כתם אדום של מקבץ כלניות מקדים.

הג'אמפי העמוס לא עובר את השבעים, אבל אדם לא ממהר. הוא מתחיל לשיר בקול, עד שסובארו DL כסופה עוקפת אותו בצפירה ארוכה, והגבר שיושב ליד הנהג מושיט לעברו אצבע משולשת. הוא מסתכל על מד המהירות ומושך בכתפיו.

אדם אוהב לחלק במושבים. במושב יש שמות לרחובות, ולכל אחד יש כתובת, וגם חנייה ליד הבית, שאדם יכול לעמוד בה, למצוא את הארגז הנכון, ולהחזיק אותו בין הגוף ליד שמאל כשהוא דופק בדלת בשנייה; אחרי המתנה קצרה, חיוך וכמה מילים ריקות, הוא יכול לחזור לרכב, ולחפש שם את הלקוח הבא ברשימה.

בקיבוצים הסיפור אחר לגמרי. אדם צריך לחנות בשולי אזור המגורים, ולהעמיס על עצמו ארבעה או חמישה ארגזים – אם יש יותר הוא יצטרך לעשות עוד סיבוב – בזמן שהוא משוטט במבוך שבילי הבטון הסדוקים המתפתלים בין המדשאות, שבתים קטנים, זהים, רובצים בהן, ולך תמצא את הבית הנכון. הרשימה מונחת על הארגז העליון, ואדם משנן את שמות המשפחה שהוא מחפש בזמן שהוא מנסה לקרוא מה כתוב על שלטי העץ הקטנים שעל הדלתות בלי להתקרב יותר מדי.

הופ! איילת לוריא יש לו, נכון? הוא מוודא עם הרשימה, ודופק בדלת. אישה בפקעת שיער אפור פותחת אותה. היא לא מכירה את אדם אבל מזהה את הארגזים ומחייכת אליו. "בוא, תיכנס," היא מזמינה אותו, ואדם יודע שהוא צריך לגמור את החלוקה בשעה סבירה, בטח לו אחרי שמונה בערב, אבל הוא בכל זאת מתעכב כמה דקות בזמן שהקומקום רותח.

"הכל בסדר עם צבי?" איילת שואלת, ואדם מרגיע שכן, בטח, ונזכר במאוחר לומר, "אני אדם. אח של צבי."

"מה אתה אומר," היא משתוממת, "לא דומים."

אדם שותה מהר את התה הצהוב החם, לוקח את הארגזים שהניח על הרצפה – איילת כבר משכה מביניהם את שלה – אומר תודה, ויוצא.

את הבית של נטע וליאור שקד הוא מוצא ממש מעבר לשביל. איש לא עונה לדפיקה, והוא פותח את הדלת בזהירות וכובש את מבטו ברצפה, מתאמץ מאד לא לפלוש במבט לבית הזה, פיסת חיים זרה, בזמן שהוא מניח את הארגז על השולחן בסלון.

בבית הבא יש מישהו – הוא יכול לשמוע מבחוץ, ואת הדלת פותח ילד בן ארבע או חמש, שממשיך להחזיק את הדלת כשהוא מסתובב לאחור וקורא, "אמא, האיש עם הירקות!" למרות שהאם יושבת על הספה מאחוריו, תינוקת הפוכה על ברכיה, והיא רואה את אדם מצוין.

אדם חוזר לרכב ומעמיס על עצמו עוד ארבעה ארגזים. האמת שזה לא כל כך נורא... אני יכול לעשות את זה, הוא חושב בזמן שהוא מחפש את "זייצב, אולג ותמר". ובפעם הבאה יקח לי פחות זמן למצוא את הבתים... זאת אומרת, אם תהיה עוד פעם. הוא מוצא את הדלת. גם כאן אין תשובה, והוא מנסה, בעזרת המרפק, לסובב את הידית מטה, בזמן שהוא דוחף את הדלת פנימה בכתף. הדלת לא נפתחת אבל אדם יודע שלא נועלים דלתות בקיבוץ, ולאחר עוד כמה נסיונות כושלים הוא נאנח, מניח את הארגזים בצד ופונה לפתוח את הדלת כרגיל, אלא שמישהו מקדים אותו.

הדלת נפתחת בפתאומיות מבפנים, ואדם מוצא את עצמו בוהה לתוך לוע שחור של אקדח.

לא – אין מצב – הדברים האלה לא קורים באמת – שברי הגיון מנסים להבקיע מבעד לסרטים שרצים לו בראש ולצעוק עליו שזה לא סרט, ומוכרחה להיות כאן איזו טעות, איזו טעות נוראית, אלה החיים האמיתיים, החיים שלו – אבל הכל טובע בצעקות של הגבר שמחזיק באקדח. "צעד אחורה! עוד. ידיים על הראש! על הראש!"

אדם לוקח צעד אחורה. האיש לא מתקדם אחריו. הוא נשאר לעמוד, הרגליים בתוך הבית, היד עם האקדח מושטת החוצה. "מי אתה? מה אתה רוצה? עכשיו אתה עונה לי! עכשיו!" אדם רואה, בהילוך איטי, את רגלו של האיש מתרוממת. אחר כך יש רגע של כאב נורא באשכים, ומכה חזקה בלסת, מצד ימין, ואז חושך.


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©