סגור חלון
שלח להדפסה
מגיד שבחן של ישראל / צפור אחוזת קסם

כ"ז אב תשע"ט

קטע אחרון אחרון על צבא ודי.

תאילנד צה"ל

אנגליה עולם האמת.

ההליכה רק החלה והתיק שלו כבד. על אף שסידר את האלונקה המקופלת בתוך התיק בצורה הכי פחות כואבת, התיק של הלל לא מפסיק להכאיב לו מרוב משקל. ריח הזעה עולה ממנו, מתערבב בענן היזע הכללי הנישא בקרב 2 הטורים שצועדים בדרך העפר. החיילים הולכים ושוקעים איש איש במחשבותיו. הלילה הצעיר שצבע זה עתה את השמיים מקים לחיים את עייפות היום המצטברת, מבריח כל טיפת חשק שהיתה למי מהלוחמים להליכה נוספת.

חוסר החשק ניכר בקרב החיילים. הטורים מתקדמים בחושך בקצב אחיד של 5 ק"מ בשעה, האחרונים מצמצמים פערים בריצה מדי כמה דקות. הלל שומע את עדי לפניו נאנק תחת משקלו של המאג הכבד ונזכר שוב באלונקה שלו ובכאבים המטפסים במעלה השכמות. נוסף על הכל הוא עוד התנדב לעזור לעדי לסחוב חלק מהתחמושת של המאג.
הלל גם לא אכל מאז הבוקר. שיירת האספקה לא הגיעה אליהם בזמן כפי שתוכנן והגדוד היה צריך להתקדם כבר. הם נאלצו להמשיך הלאה בלי אספקת אוכל מחודשת עד הבוקר. כדי להשקיט את קרקורי הרעב בבטן הוא מנסה לחשב מתי כדאי לנצל את אחד מחטיפי האנרגייה האחרונים שיש לו בווסט למקרי חרום שכאלו.

הרגליים מתרגלות לקצב ההליכה. מרוב שהגב כואב לו, הלל כבר מספיק לשכוח את הנזקים שברגליים. את הגרביים שלא החליף כבר יומיים. את המכה בברך שמאל מההליכה של ליל אמש. ככה זה עם כאבים; קים ליה בדרבא מיניה.
ההליכה חדגונית ואיטית. מדי פעם אורות מכביש זה או אחר מגיעים אליהם מרחוק, מאירים לו את כתם המים על המכנס הצבאי שטיפטף עליו מהשלוקר. בכל עצירה, ולו הקטנה ביותר, כל הלוחמים בצוות נופלים על גבם, עייפים; מנסים לגנוב כמה דקות בהתעפצות על התיקים. חוסר ודאות כללי שורר בתודעתם של חיילי פלוגה א', מוזן מהשעמום ומהחדגוניות של הליכה לילית חסרת קץ, ומלובה בתסכול המשקל הכבד והנהלים הצבאיים. חום של סוף סיוון מונע בכח מהזעה הזולגת מהקסדה להתייבש. הלל מצטער שלא הביא מגבת לנגב אותה מהפנים. השרוולים שלו כבר רטובים מזעה והעיניים לא מפסיקות לטעום ממליחותה. הוא חסר אונים מול הנסיון של גופו להתקרר. מדי פעם כשמאירי הסמל לא רואה, הלל פותח טיפה את הקליפסים של הקסדה ומאוורר את הראש קצת. יש הלילה לפחות 20 ק"מ ללכת.

בראש הכוח צועד פריד המפק"צ. ציר הניווט שאותו עליהם לצעוד מסומן לו בכחול זוהר על מסך העמוד, כמו בוויז. "העמוד" הוא כלי לווייני חדשני שיודע להכווין את כל המצעד המיוזע הזה בזמן אמת. את העמוד סוחב ג'וני, הקשר של פריד. 12 קילו שוקל העמוד, נוסף על האוכל של פריד שגם אותו הוא לוקח אצלו בתיק. פריד משתדל לשתף את כולם במספרים על הצג; כמה עברנו כבר, כמה קילומטרים נשארו. כמה אמור לצאת ציר הניווט כולו. שידעו כולם, שיהיו מחוברים גם הם. לפי התדריך שהיה בבוקר הם אמורים לנוע במגמה כללית לכיוון צפון מזרח. הלל חישב לעצמו שפסי הרכבת המקבילים אליהם בחצי השעה האחרונה אמורים להיות פרוסים במקביל לים- הוי אומר מצפון לדרום. ואם הים בצד ימין שלו, פירוש הדבר שהם נעים דרומה. כלומר, הפוך ממגמת ההתקדמות הכללית. כלומר עושים עיקוף. אם הוא חישב נכון. איזה כיף. לא מספיק שהם אמורים ללכת הלילה 20 ק"מ, הם כבר חצי שעה רק מתעסקים בעיקוף ארור.


אחרי עוד קצת הליכה הטורים עוצרים. נראה שיש איזו התרחשות מקדימה. הלל מזהה מרחוק את אחד המפקדים של פלוגה ב'. כנראה הם צריכים לעקוף אותם. החבר'ה של ב' מפנים מקום באמצע הציר והם מתחילים לעבור ביניהם, מנסים לא לדרוך על איזו רגל תועה. הלל שומע את החיילים בראש הטור מדברים עם אחד המפק"צים של ב'. רחש עובר לאורך הטור. שקד, אחד המפק"צים של ב', אמר עכשיו שיש שמועה שסוגרים שבת בסוף התרגיל. מה זה?? מה פתאום שבת?! הם סגרו כבר 5 שבתות באימון הארוך הזה, מה פתאום עוד שבת? ועוד עכשיו, אחרי התרגיל, וככה בהפתעה בלי שהם התכוננו? ההנפצות מתחילות לרוץ. זו רק שמועה. זה לא אמיתי. זה דווקא כן אמיתי, אפילו פריד אמר. פריד גם אמר שנסגור כשלא סגרנו בסוף קו עזה. אז מה, זה רץ כבר אצל כל הקצינים בגדוד השמועה הזאת. הלל חושב לעצמו שלא היה יכול להיות תזמון גרוע יותר להפיל עליהם פצצה כזו. הרי בשיממון ההליכה לא יוכל מוחו שלא להתעסק בהנפצה החדשה. כשחוזרים לצעוד הלל מרים את ידו להסתכל בשעון ועוצר בעצמו ברגע האחרון. לאורך ההכשרה הוא היה מרגיל את עצמו שלא להסתכל בשעון במהלך ההליכות. בכל פעם שהוא היה בודק מה השעה הוא גילה שעבר הרבה פחות זמן ממה שחשב, וזה רק היה מתסכל אותו יותר. עדיף להסיח את הדעת. לחשוב שבקושי עברנו משהו ולהיות מופתע כשתגלה שעבר כבר יותר מזה.

הטורים נעצרים שוב. מה הפעם? יש מצב שזו הפסקה סוף סוף? נראה שלא, כולם עדיין עומדים. מישהו צועק להביא אלונקה קדימה. לפני שהלל חושב לנדב את האלונקה שלו ולהפטר ממשקלה, מישהו מקדימה כבר עוקף אותו וזוכה להפטר מהנטל. פריד שולח אחורה שגולדי מצוות 2 התמוטט, ושצריך חולייה שתלך לעזור שם באלונקה עד שיגיעו לרכב החפ"ק של הרופא שיקח אותו משם. גולדי הוא חייל בודד, וזה קצת לא נעים, אבל אם להודות על האמת לא מפתיע שדווקא הוא התמוטט. הלל תמיד החזיק ממנו חייל רשלן. בטח לא שתה מספיק או משהו. ג'וני אומר לחולייה של נורמן שממוקמת לפניהם שפריד החליט לשלוח אותם ללכת לעזור. ברטינה ברורה הם מתנתקים מכולם קדימה.

בעצירה הבאה שסופסוף מרפה קצת את השכמות הדואבות של הלל, פריד מצביע לכיוון קבוצת אורות על אחד ההרים הקרובים. שם, הוא מסביר, מתחברים לגדס"ר לתרגיל הסתערות. הלל אומד שמרגלות ההר הפונים אליהם רחוקים לפחות כשני קילומטרים. זה לא הרבה מדי. לפחות תהיה עצירה נוספת בקרוב, לפני שיתחיל התרגיל. מלאי התדלוקים הקטן שלו יוכל לעמוד בזה. בכיסים העליונים של הווסט הלל סוחב שקיות עם שקדים ואגוזים. באחד התאים של המחסניות הוא שומר שוקולד. השוקולד נמס במהלך היום ומתקשה מחדש אחרי כמה שעות בלילה. ככה הוא נשמר באופן טבעי עד לשעות הקטנות והקשות. מנהג יפה יש להם במחלקה, שכולם מביאים צ'וקולוקים ושאר חטיפים, והרבה, ומשתפים כולם את כולם. בהכשרה עוד היה אסור להביא כלום. בגדוד מותר. מעט אחרי שהם חוזרים לצעוד, בהדרגה, מתלווים להליכה לכיוון ההר קולות קרקור קטנים. בהתחלה הלל חושב שזו הבטן שלו, אבל ריבוי הקרקורים מעיד שזה אירוע חוץ גופני כלשהו. מעבר לאחד העיקולים נגלה לכוח הצועד יובל מים קטנטן. איפשהו סביבו בחושך קרקרו מספר צפרדעים. המים בגובה קרסול. הנחל כולו 2 מטרים. השביל ממשיך בעבר השני. נראה שאין ברירה אלא לחצות בפנים. הלל כבר מתחיל להתאבל על הרגליים היבשות שלו שעכשיו יצטרכו לספוג את שארית ההליכה ברטיבות מעופשת, אבל ברגע האחרון נראה שפריד מוצא איזה צינור קטנטן לעבור מעליו לצד השני. הם חוזרים לצעוד שוב בחדגוניות.
אחרי עשרים דקות פריד מוסר שהיתה טעות בניווט. שלפני הרכבת היה צריך לפנות שמאלה ולא להמשיך דרומה. כדי להגיע לראש ההר צריך לחזור עכשיו קצת צפונה במקביל לרכבת. לכל הרוחות. הלל מתוסכל מהעובדה שהוא ידע את זה בעצמו כבר כשזה קרה, ולא היה לו מה לעשות בנידון. זה יוצא עוד קילומטר שבע מאות נוסף על המסלול המקורי. לכל הרוחות.

מקרוב ההר המדובר מתגלה כגדול הרבה יותר, ולא נראה בכלל שהם מתקרבים לתחילתו. ההליכה ממשיכה וממשיכה. לכל הרוחות. התיק מרגיש איכשהו אפילו יותר כבד מאשר קודם. די. די כבר לכל הרוחות, די. כמה עוד אפשר ללכת ככה. הלל משחרר לאט לאט את המילון הביינישי המסוייג שלו, מתחת השפם. למה לכל הרוחות פריד לא יכול לעדכן אותם יותר במה שקורה בתרגיל הזה. למה ארנון המ"פ תמיד מתנדב למשימות הקשות והיה צריך לבחור דווקא את ההר הזה. למה המג"ד תמיד דופק דווקא את פלוגה א'. למה הוא הולך כבר 14 ק"מ לילה שני ברצף בלי שיהיה שום מובן הגיוני כזה או אחר לתרגיל המטופש הזה. ולמה זה קשה לכל הרוחות, כל השמועות לפני דיברו על תרח"ט קל. ודי כבר עם כל טעויות הניווט האלו. בינו לבין עצמו הלל משחרר רטינה מתוסכלת. העלייה כבר ממש מתחילה והוא פוצח במלמול מתגבר של "כמה עוד כמה עוד כמה עוד כמהעוד כמהעוד כמהוד כמהוד" עד שג'ינו לידו שואל אותו בטעות אם הוא ניסה לומר לו משהו. האזרחים הבודדים שנוסעים על כביש 4 בשעות לפנות הבוקר אלו ומסנוורים את הכוח הצועד באורות רכביהם, נראים להלל פתאום מפונקים וגומלי רע. אפילו שהם בכלל לא יודעים שיש שם חיילים בסבך ליד הכביש שמסתנוורים מהם. טפשים. הם יושבים בנחת במזגן, הוא צועד כמו חמור ומזיע את חייו לדעת. איפה הצדק פה, אהה? לא יכולים נניח ליסוע בלי אורות לילה אחד? האלונקה המטופשת שמכבידה לו את התיק כ"כ, נראית עכשיו להלל מיותרת וטפשית. אז מה אם יפצע מישהו. למי אכפת. נשבר לו הגב לכל הרוחות. קול קטן באחורי הראש אומר לו שמרוב תסכול הוא מתחיל לאבד את קו החשיבה הלוגי.


פריד שולח את ג'וני להגיד לכולם שעוד 800 מטרים של עלייה לראש ההר מגיעים לפיצול הצירים המדובר בו הגדוד נפרד מהגדס"ר ויוצאים לתרגיל הסתערות. אחרי העיקוף זה 3 נקודה שתים ק"מ עד היעדים. הלל מחשב מהר שזה אומר ש 70% כבר מאחוריהם. אחוזים גבוהים של דרך שעברה כבר תמיד עושים טוב לתודעה. הם ממשיכים לצעוד. העלייה מתגלה כארוכה יותר משהיה נדמה בהתחלה. כל פנייה חושפת קטע נוסף של עלייה. הלל חושב לעצמו שאם היה איזה למה גדול יותר ומוחשי יותר לעשות את כל זה למענו, העלייה לא היתה כואבת לו ככה בגב. ארץ ישראל והגנת המולדת זה כללי וגנרי מדי. זה לא מחזיק מים כשכל פעם בעיקול הבא הוא מגלה שהעלייה עדיין לא הסתיימה ויש עוד קצת. מבלי לתת לסכר המחשבות האלו להפתח, הוא נזכר שהלמה הקודמת שהצליחה להחזיק אותו לאורך ההכשרה יושבת עכשיו בספרייה של האוניברסיטה, ושהם כבר לא מדברים והיא לא למה יותר. בימים טרופים אלו אפילו היא כבר לא מספקת תשובה לשאלת המהות הבלתי נגמרת של ההליכות. לכל הרוחות, כמה שהעלייה הזאת קשה. אחרי יותר מקילומטר וחצי של עלייה הלל מבין ביאוש שהפיצול כנראה היה יותר מ 800 מטר מהם, ופריד טעה. עכשיו לא נותר לו אלא להמשיך לחוש את כאב הגב המתגבר לאורך העלייה ולקוות שהפיצול המיוחל יגיע. הוא ממשיך ללכת בחוסר וודאות משווע ומשחרר עוד אינעל דינק קטן.

בעומק התסכול הלל חושב על כל מה שלימדו אותו בבני עקיבא, כל מה שהיה נחשב מגניב בתיכון, כל מה שחדר כל השנים מכל הכיוונים. איך זה שמבחוץ השירות הצבאי נראה לכולם פה כ"כ חשוב, ומבפנים הוא פשוט לא מצליח להתחבר בשום צורה לחשיבות שלו ולהאמין במה שהוא עושה. הוא מנסה שוב להסביר לעצמו בראש שיש סיבה לכל מה שקורה פה, שזה תרגיל חשוב שמדמה בצורה ריאלית את מלחמת לבנון הבאה, שהוא מתחשל לאורך הקילומטרים. כלום. זה לא מזיז את התסכול הצידה אפילו סנטימטר. רשימת הגורמים האשמים כבר רצה לו 20 פעם בראש. החל מהמפקד יאיר הטיפש בטירונות, המשך דרך המג"ד השמאלני שמכחיש להם את הזכויות וכלה באינספור ההנפצות שעברו עליו יום יום והוציאו לו כל טיפת שאר רוח מהמפרשים. הוא תמיד הכי נשבר בסוף. כשכבר מגיעים קרוב לנקודה אבל עדיין מסתובבים סביבה, כשנשאר רק חצי קילומטר לסוף ההליכה. שם כבר אין כוח. יאללה, כבר עשינו מה שצריך. כבר הלכנו. מה עכשיו צריך להמשיך עוד, למה אי אפשר לסיים כבר עם הסבל? תמיד הסוף הכי קשה. נמאס לו כבר מכל המסעות האלו ומחוסר הוודאות הכללי שלהם. והעלייה, היא פשוט לא נגמרת.

***

ערב שבת. על ספסלי בית הכנסת הצבאי מצטופפים מספר רב של חיילים. אחרים רבים בעמידה. מדף הסידורים התרוקן כליל. התפילה הכי פופולארית בשבוע; אפילו המסורתיים באים. החאקי מסביב קצת מקשה על אווירת ערב שבת להכנס, אך כיפות לבנות ומדי אלף מסמלים למביני עניין את כניסתה של השבת. רמקולים במרכזי פלוגות כבר כובו ברקע כדי לכבד את הדתיים. ריח שמפו של נוהל שבת נישא באוויר. קבלת שבת נוסח קרליבך, הלא הוא נוסח כלל ישראל והישיבות, זה עתה תמה. המרמור ששרר עד הבוקר בגדוד בעקבות סגירת השבת המבולת"מת בסוף התרגיל התחלף בעדינות באחוות לוחמים משפחתית. מנוחת אהבה ונדבה. מנוחת אמת ואמונה. על הסטנדר עומד לו אברך לבן-חולצה המכונה רב אורח, נואם לחיילים היגעים בפרשת השבוע. פרשת בהעלותך. "ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל". הוא פותח בקול אפוף שליחות. מפורסמים דברי האבן עזרא; מגיד שבחם של ישראל, שבלי לדעת כמה זמן יעצרו וכמה יחנו, בלי לדעת אורך המסע וכיוונו, ואף שלעיתים חזרו לאחור, ואף שנסעו בלא התראה או הקשר הגיוני כלשהו אלא רק על פי עמוד הענן בראש המחנה, עם כל זאת "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". האברך חדור המוטיבציה ממשיך להסביר על הזכות הגדולה שנפלה בחלק היושבים מולו לשרת ולהגן על המדינה, ולהקרא ליום פקודה על פי העמוד ההולך לפני המחנה ממש כבני ישראל במדבר של דורנו.
אבל על הספסל האחורי, עם סידור מתדפדף וראש שעון הצידה, הלל כבר לא שומע אותו. הוא שוקע בשינה עמוקה, כשעייפות השבוע נסוכה על ארשת פניו; מקווה בשאריות התודעה האחרונות שמישהו מסביב יתקע לו מרפק לפני ברכו של ערבית.


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©