סגור חלון
שלח להדפסה
דניאל / אבוד ההוויה

כ"ב אב תשע"ט

[א]

בגיל עשרים וחמש דניאל שאלה אותי אם אני יודע מה אני רוצה מהחיים האלו. שאלתי אותה בחזרה אם היא רוצה סיסמה או ממשות, ואז אמרתי שאין לי מושג. תנבור אצלך בפנים, היא אמרה לי, תסגור את העיניים (אבל לא כל-כך חזק, תרפה), ותגיד לי מה צף לך שם בפנים. עדיין לא עלה בי שום דבר. אמרתי לה - המחשבה שלי כמו סוף של שיר שהולך ומתעמעם עד לשקט מוחלט, ודניאל חייכה ואמרה שאם ככה אז כדאי שנדבר שוב כשהמחשבה תהיה מוכנה, כשתדע לאן ממשיכים מכאן.

חזרתי אל הדירה והחלטתי להסתגר בה עד שיעלה עשן, ממני או ממה שישאר ממני. מן הקופסה במגירה שלפתי עט חדש אחרי שהקודם אבד לי בדרכים. דף גדול ולבן היה מונח על השולחן בחדר, והיד שהתקרבה להתחיל לכתוב בו זלגה אל צידי השולחן, משם עלתה אל מאחורי העורף, ירדה אל השפתיים, ואז שבה אל הקופסה. רצף הרגשות והמחשבות לא הוביל לשום מילה משמעותית. לא כך אמצא פתח להיכנס דרכו. רפרפתי בידי על מתג-התאורה ונשכבתי במיטה. גם אם השעון הצופה אלי מן הקיר מורה לי שהשעה מוקדמת, עדיין אפשר והחלומות ימצאו אותי. ככל שזה נוגע אלי השינה נוחתת עלי על פי הזמנים שלה, בכל שעה משעות היום והלילה. כיסיתי את עצמי בשמיכת הפוך וחיכיתי למלאך שיגאל אותי מן המחשבה הרודפת, שיתן לי כמה שעות להתאפס ולחשוב מחדש יחסי עם עצמי לאן.

השמיכה עדיין לא הספיקה להתחמם מן הקור ששרר בחדר, ואני התכווצתי בתוכה לתנוחה עוברית ושוטטתי במבטי על פני החפצים שבחדר, מנסה לרשום בראשי משימות-סידור למחר: הבגדים הזרוקים בפינה, הכתם המשונה שעל זגוגית-החלון, הספרים הניצבים על גבי השולחן בשורה שאינה על פי סדר גובהם. מסגרת העץ של התמונה היתה עקומה קצת, וזה הטריד אותי עד כדי קפיצה מהירה מן השמיכה ועלייה על הכיסא. הסטתי אותה מעט מעט ימינה כדי שתמצא נקודת איזון חדשה על גבי המסמר שבקיר, וחזרתי לאחור כדי להשוות אותה עם קווי הפאנלים שבתחתית הקיר. זווית ישרה. אפשר לחזור לישון.

מן המיטה שבתי להביט אל תוך התמונה: על פסגת גבעה מסולעת עומד נווד עטוי חליפה ונועל נעליים מהודרות, נשען על מקלו ומתבונן אל תוך נהר שוצף. גבו מופנה אלינו, כך שאנו יכולים רק לנחש את מראה פניו. האם לדעתכם הוא מתרשם מן הנוף, צוהל על שהצליח להתגבר על הקשיים שבמסעו? אני שואל את הקהל הדמיוני שהולך ומתאסף סביבי, מאזין בדומיה להרצאה ההולכת וגוברת. לא ולא, אין זה ציור מתקופת הרנסאנס. גיבורנו לא הגיע לארץ חדשה במטרה לכבוש אותה, והוא לא מגזים בסיפורי הרפתקאות כדי למשוך עלמות צעירות להאזין לו; הוא עומד על קצה הצוק ומתבונן על הנהר השוצף ההומה תחתיו ומבקש לבלעו, ומה הוא עושה עם זה? הוא לא מוכן לזוז. לא לשוב לאחור אל העיר ואל הלימודים לתואר, ולא לקפוץ פנימה אל תוך ההרפתקה. זוהי התקיעוּת המודרנית עליה התפייטו יפה ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. אני חושב שכדאי לכם לקרוא. תודה שהקשבתם, הייתם קהל נהדר.

אני מנענע בראשי ומתחיל להתרחק מן התמונה, בעוד הקהל נשאר לעמוד אטום אל מול התמונה. בוודאי מנסה לחבר בין רצף המילים שתקעתי בו ובין התמונה העומדת מול עיניו. כל הקהל כולו, מלבד נערה אחת שרצה אחרי וזורקת עלי נעל. תתבייש לך, היא צועקת, ככה משחקים בלב של בחורה?

 

אני מתעורר לאט ובשקט, גופי מתוח כולו מרוב כוחות שביקשו ללכת ולמצוא דרך. האור הצהוב עדיין דולק בחדר ואני יודע שלא אוסיף להירדם שנית, כך שאין לי תירוץ. מספר דקות אני עוד מתהפך ומתגולל בתוך השמיכה, מנסה לשווא לדחות את מה שכבר הוכרע באיזו נקודת זמן נעלמת בעבר - ובסוף מזנק מן המיטה, נועל את נעלי ויוצא מן הדירה. אני מושך מאחורי את הדלת, והיא הודפת אותי חזרה אל תוך חדר המדרגות ומשאירה אותי המום לרגע מן הפרץ בו אני מתנהל. את המדרגות אני מקפץ שתיים-שתיים, מגחך לעצמי כמו ילד קטן שמעביר את רגעי הילדות היפים במשחקי חדר-מדרגות: מנסה לקפוץ שלוש מדרגות ברצף בלי להחליק ולשבור את הראש, או משתמש במעקה כבמוט-סיבוב, כך שלא צריך להאט בפניות החדות אלא רק לזנק ולהתעופף קדימה.

כולי בוער אל המסע לתוך הלילה, ערני ושוצף. רק כשאני יוצא מפתח הבניין אל הרחוב הקר אני מאט את צעדי, מסדיר את נשימתי שהתקצרה, מצפצף בשלט האלקטרוני ונכנס אל תוך הפג'ו החבוטה. המנוע רוטט ומתלקח לקצב איטי ועוצמתי שמרגיע אותי, ואני מסוגל להתבונן מבעד לשמשה הקדמית ולחשוב לרגע: לאן אני רוצה לנסוע עכשיו? מבט מהיר אל השעון ברדיו מורה לי שהשעה היא אחת-עשרה בלילה, כך שאל אנשים נורמטיביים כבר אין מה להגיע; הם כבר מתקתקים סידורים אחרונים של היום והולכים לישון. אל אנשים נורמטיביים, למעשה, גם לא הייתי רוצה לנסוע. הלא הם היו רק שואלים אותי מה אני רוצה, ולמה בעצם לא להמשיך בלימודים לתואר ולהתחתן עם דניאל ולהיות אדם חכם וטוב ונאה כמו שאתה. מה מפריע לך לאכול את החיים האלה עם כפית של דבש בפה. למה אתה רודף אחרי עקיצת הדבורה, מתענג מן המאבק בה ואפילו שם לא מוצא מנוחה.

הראש נשמט אל החלון משמאלי, ואני מתבונן בשיירת הרכבים הארוכה החונה לכל אורך הרחוב עד קצהו. תראה כמה אנשים טובים בעלי משפחה כבר חזרו הביתה אחרי יום עבודה ארוך, ועכשיו הם מדברים על שטויות עם הנשים החמודות שלהם. למה לא תצטרף אליהם כבר? מה אתה עוד מחפש שם, בביצת הרווקות? כל השאלות האלה, שהחברה חושבת שאיני שואל אותן את עצמי כל הזמן גם בלעדיה, כל כולן רק עוברות בתוך הגוף ויוצאות החוצה מבלי להשמיע אפילו צליל עמום. הרצון שלי עוד לא התעורר, אז איך אדע לאן אני רוצה ללכת?

אני מחטט בערמת המכתבים שעל המושב הימיני: בנק, חברת חשמל, ביטוח לאומי. מה קרה למכתבים של פעם, לימים בהם היית מצפה לכתב ידו של חבר ותיק או ידיד נפש שאת פניו לא ראית מעולם. הקסם של חבילה לבנה סגורה מכל צדדיה, מחכה לך שתיענה לה ותפתח את העטיפה החיצונית, תשלוף את הדף הכתוב ותתחיל לקרוא. היום מצאנו לעצמנו תחליפים נוחים הרבה יותר, ומי שנתקע עם הדואר הם רק הגורמים הבירוקרטיים. אולי בעצם אני רק רוצה מכתב, קריאה מכוונת ממישהו שיעזור לי להבין את מצבי: איך הגעתי לכאן ולאן אני רוצה ללכת עכשיו. מה יוציא אותי מן המבוי הסתום הזה, מתוך חוסר-הרצון והכיוון בחיים. וזה לא שלא מציעים לי הצעות; ההפך, מעמיסים עלי יותר מדי. אני רוצה שהרצון ינבע מתוכי פנימה, שאכיר את עצמי ואת דרכי בעולם. היכן היו הימים בהם התעסקתי בשאלות גדולות כאלה? היכן הם המקומות בהם אנשים עוד שואלים את עצמם ברצינות מהו המעשה הטוב?

וכשאני נזכר אני מוריד את המעצור הידני ומעביר להילוך ראשון. גלגול חזק של ההגה שמאלה והפג'ו נחלצת מתוך הטור הצפוף, מגבירה את הקצב עד שהיא ואני יוצאים מן הרחוב ומתחילים לנסוע אל הישיבה בה למדתי עד לא-מזמן.

 

[ב]

אני מחנה את הרכב בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה. מוודא במראה הקדמית שבמבט חיצוני אני נראה בסדר ולא כמו איזה מטורף, ונכנס בשערי המקום. בדרך אל בית-המדרש אני נתקל בבחור מזוקן שמופתע לראותי כה קרוב אליו; הוא נמצא באמצעה של שיחת טלפון חשובה, מסוג השיחות שמנהלים בשעות כאלה בלילה. אני משתדל לעקוף אותו בסיבוב גדול, מעלים את עיני מן המבוכה הפושטת בו. כנראה בחור צעיר, שעוד מתבייש להכריז על עצמו שהוא במערכת יחסים.

והנה הרגליים שלי חוצות את סף בית המדרש. שעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי תום סדר-ערב. אני מנסה להיזכר באיזו שעה היינו מסיימים פה – עשר וחצי? אחת-עשרה? הזמן שעבר מטשטש את חדות הזיכרון. אורות בית המדרש כבו למחצה, כך שרק מקומות מסויימים עדיין מוארים מספיק כדי ללמוד בהם. רוב הבחורים כבר הלכו לישון או לדבר עם חברות שלהם בטלפון או לקרוא משהו בחדר, רק אני ועוד בחור אחד נמצאים כאן, בחור שיושב בתוך גמרא גדולה ומסלסל בקווצת שערו, מתאמץ. אני לא מפריע לו, רק הולך סחור סחור ומסתכל על המושבים בהם ישבתי לאורך ימים ושנים, חושב לעצמי: כמה מוזר לחזור למקום אותו עזבת אחרי שאתה כבר בוגר שלו, כשאתה כבר 'אחרי', ולמצוא אותו פתאום מקומי ומגזרי כל-כך. פעם חשבת שהוא הכל, מרכז העולם, שמה שקורה בו זו האמת שבחיים – ועכשיו זו נראית כמו בועה קטנה במרחב, בועה של קיום חמים וחמוד ודתי-לאומי. זה קרה בכל תחנה בחיים: בית ספר יסודי, תיכון, אפילו הבא"ח בו עברת הכשרה. אתה חוזר לשם אחרי שכבר סיימת, משוטט שם ולא מאמין שזה היה המקום בו גדלת. איך יכולת לחיות כאן ולצאת נורמלי?

אני פותח באקראי את אחד הספרים שמונחים על השולחן. האם גם היום אוכל לקרוא בו באותו להט? באותה אמונה תמימה שאם רק אשקיע עוד מעט מאמץ אור התורה ייגלה עליי ואדע את הדרך שיש לנהוג בה? או שאני כבר סדוק לחלוטין, מפוכח מדי מכדי להיפתח.

צריך למצוא דרך לפתוח את הסדק.

במקרה אני עובר מאחורי הבחור כדי לראות באיזו מסכת הוא אוחז. קידושין. כשאני ממשיך אל מעבר לו הבחור כבר לא מתאפק וקורא לשלום, מה נשמע, מי אתה? אני נכנע בפניו ונעצר. שלום לך, אני סתם אחד שלמד פה פעם בישיבה.

באמת? איזה שיעור אתה?

בן עשרים וחמש.

עשרים וחמש זה שיעור ז'. זה אומר שלמדת פה עד לא מזמן. מעניין, בחיים לא ראיתי אותך.

כן, לא כל-כך יצא לי לבקר מאז שעזבתי.

וואלה. ומה גרם לך לבוא לפה הערב?

אני שותק, מושך בכתפי ואומר: לא יודע, נראה בהמשך. איזו סוגיה אתה לומד עכשיו?

הבחור נאנח. על הצורך בדעת האישה בקידושין. הגמרא מדקדקת מכך שלשון המשנה היא "האישה נקנית" ולא "האיש קונה" שצריך את דעת האישה בקידושין. אמנם יש סתירה מסוגיה בבבא בתרא, שם אומר אמימר שאם תלו את האישה והכריחו אותה להתקדש היא מקודשת. מה אתה אומר, איך מתרצים את הסתירה?

אני אומר לו לחכות רגע. מן החלל הפנוי המשוטט כעת סביב ראשי מתגבש זיכרון סמוי, והוא שולח אלי יד מגששת בזהירות. מה אני זוכר משם? ישנו השיעור, הרב שמואל עומד ומסביר את הבעיה ואת ההקשר, אבל מה היה הפתרון? אני עומד מול הגביש ולא מצליח להבין מה נמצא בתוכו. האור עומד על שפת הלשון אך ממאן להכנס פנימה או לצאת החוצה.

זה משהו על ההבדל בין הרצון והדעת, נכון?

חיוך מתפשט על פני הבחור. יפה! מה, למדת קידושין פעם?

אי-שם בשיעור ב'.

יפה לך. אשריך. בקיצור, יש הבדל בין ידיעת האישה ובין הרצון שלה, ובשביל עצם הקניין של הקידושין מספיק שהאשה תדע שהיא מתקדשת. כמובן כדאי כמובן גם שהיא תרצה, אבל זה לא תנאי שמעכב.

אני פונה אליו: תגיד, למה זה לא משנה? נישואין לא אמורים לבוא מתוך רצון?

הבחור מהסס. תראה, נראה לי שבעולם אידיאלי כמובן שאין מה להתחתן אם אין רצון מלא ושלם. אבל בעולם שלנו תמיד יש אילוצים. לא הכל קורה לפי הרצון שלנו. השאלה היחידה היא המודעות שלך לתהליך, האם אתה מבין שזה מה שקורה איתך ומקבל את זה באהבה.

כלומר, כמה מהחיים שלך כבר בחרת? אנחנו חיים בתוך קופסה דמיונית שהכל אפשרי, שאם רק נרצה נוכל להיות מה שבא לנו, אבל זה לא עובד ככה. זה כמו סיפור שנכתב: היד רושמת ורושמת, ואת מה שכבר היה אין להשיב ולשנות.

שתיקה משתררת בינינו. הבחור מלטף באצבעותיו את עובי הגמרא, ואני מטה את ראשי מעט ימינה ומתבונן בו.

איך קוראים לך?

אני יצחק, ואתה?

מי אני? אני חושב לרגע. השם שבחרו לי ההורים הוא דניאל. איך הולך לך בישיבה?

הולך טוב, ברוך ה'. אתה יודע, משתדלים כמה שאפשר.

תסביר.

אני – פותח יצחק, ואז חוזר על עצמו שוב – אני, אני לא כל כך בטוח שזה המקום. היו לי פעם חלומות גדולים, עדיין יש, והכל פה באמת נפלא ונהדר ומלא אור. אבל, יש איזו נקודה –

שזה לא מה שישביע את רעבונך.

כן, בדיוק. זה לא זה.

אני מהנהן אליו ברוגע. כולם אותו דבר. אתה לא צריך לדאוג, בסוף משתחררים מזה.

יצחק מתנגד. לא מסכים איתך בכלל, מה זה, ככה אתה נוטש את התקווה? מילא לנסות ולהיכשל, אבל להתייאש מוקדם בחיים? בשביל מה?

כי זה פשוט לא הסיפור. תראה, לכל רב חשוב שאתה יכול לחשוב עליו יש בן שנטש את הדרך, כן? למה לדעתך זה קורה? פשוט כי זה לא הסיפור שלו. אולי יש אנשים שאין להם סיפור. אולי אני אחד מהם.

פניו של יצחק מתרככות. אל תהיה ככה. גם אם עוד אין לי את התשובות המתאימות, אני בטוח שתצליח למצוא את הדרך שלך.

אמן. תתפלל עלי. לילה טוב.

 

[ג]

ושוב אני נדחק אל הפג'ו הישנה, סוער ומתוסכל יותר. השעון אומר שתיים. האם לסגת עכשיו? אין לי חוף מבטחים לחזור אליו. לאן אני נוסע מכאן? צריך ללכת למקום בו הרגילות נשברת, היכן שרוח האדם חושף עצמו במערומיו, אולי שם אצליח לגעת ולעורר את מערכת העצבים שלי.

הכבישים בשעה כזו הם רצועות אפלות שאין להן ראש וסוף וגוף. המכונית גולשת בהן ימינה ושמאלה בערסולים קטנים של התעטפות. כשאני מגיע לש.ג. של המוצב ומחנה את הרכב, החייל בעמדה מסתכל עלי, מנסה להבין בדעתו מי מגיע למחנה בשעה כל כך מוזרה.

אף אחד, כמובן.

אני יוצא מהרכב עם איזו שקית בייגלה שמצאתי ומציע לו. חייל, אתה רעב? רוצה משהו לאכול?

הוא מניד לו בראשו. לא תודה, אני לא רעב בשעה כזו.

אני מתיישב לידו על הבטונאדה. אם לא אוכל, מה אתה כן רוצה?

מה אני כן רוצה? אתה שואל באמת?

כן.

שהשעון יעוף קדימה והבוקר ואיתו החילוף שלי יגיע ואני כבר אלך לישון. נחנקנו כבר מהעמדה הזאת, נחנקנו.

השאלות מתחילות לצוף בי, והפה החלקלק של שעות הלילה הקטנות מתיר עצמו מרסניו. אבל זה לא קצת חבל לחיות ככה? לחכות כל הזמן שהזמן רק יחלוף, רק לא להיות פה עכשיו?

חבל, באמת חבל מאוד. באמת קצת קשה לחשוב כשטוחנים לך ת'צורה.

אני נותן לו כמה רגעים של כבוד. הוא רוטן והולך הצידה לבעוט באיזו אבן. כשהוא שב הוא שואל אותי תגיד בעצם אחי מה הסיפור שלך? מה אתה עושה פה?

באתי לבקר את הש.ג. הזה. ביליתי בו לא מעט מחיי.

וואלה, באמת? איזה מחזור גיוס אתה?

אמרתי לו.

וואי וואי, פז"ם! אז מה אזרח ותיק ומשוחרר עושה במקום המג'וייף הזה? אין לך איזו תאילנד לחרוש עכשיו?

אני מניד בראשי. באתי לכאן כי יש פה איזה משהו. אני זוכר שיש משהו ממני בעמדה הזו, שבה אתה נמצא על סף החופש אבל נשאר בתוך הסרט. אחרי עשרות שעות של מחשבה נפתח בי פה משהו חדש, שאני מחפש אותו עכשיו. אתה אולי יודע להגיד לי מה זה?

החייל מסתכל עלי שוב. אומר לי: אתה יודע מה נראה לי אתה הכי צריך עכשיו? בלי להעליב, כן?

מה?

אם יש משהו שהשעות הזוחלות האלה מראות לך זה שאתה חייב מישהי איתך לחיים. שזה ממש גרוע להיות תקוע לבד. אם אין לך מספר להתקשר אליו בסוף יום ולספר לו על הכל, אתה דופק לעצמך את השכל. תמצא לעצמך איזו בחורה ותחגוג.

אני דוחה אותו: יש לי כבר. זה פשוט לא עובד. אם אתה לא יודע מי אתה, גם אלף נשים לא יעזרו.

אז מה אתה מציע?

אני נושא עיניים למעלה. תקווה, אמונה שמשהו יתרחש. הרי בסוף אני יצאתי מהש.ג. הזה ואתה הגעת אליו, ויום אחד בקרוב אתה תצא ומישהו אחר יבוא להחליף אותך. בסוף החיים האלו מתחלפים, משתנים, ואתה מגיע למקום חדש. עכשיו זה מאוד קשה לראות את זה, אבל השחרור עוד יגיע. בסוף אנחנו בטוחים בגאולה.

אני קופץ אל הקרקע ומנער את המכנסיים. שתהיה לך שמירה נעימה, אדון - ?

איציק.

אדון איציק. מי יתן והשחר יגיע בקרוב.

 

[ד]

השעה שלוש וארבעים. הרכב חוזר באותן הדרכים בהן הלך, רק שעתה הוא פונה את הפניות הפוך, ומה שקודם לכן הייתה עלייה נעשית לירידה. בצומת מרומזרת אני עוצר לאור האדום ומשעין את הסנטר על ההגה. הצומת ריקה, אז למה בעצם לא לחצות? ביני ובין העבירה עומד רק יחס של כבוד לחוק עליון, יחס שעוד לא החלטתי להפר.

בתחנת האוטובוס שאחרי הצומת עומדות שתי דמויות, ואחת מהן מרימה את ידה מולי ומבקשת טרמפ. מתוך חמלה על הנפשות הרועדות מקור שבדרכים (ואולי כי מהדהד בי זיכרון מימים אחרים, בו אני עומד בשעה כזו בתחנה דומה) אני נכנס למפרץ התחנה ופותח חלון: בואו, תעלו, אקפיץ אתכם לאן שאתם צריכים.

בחור עם זיפים נכנס למושב האחורי, ובחורה מתיישבת לצדי. איתות קצר שמאלה כדי להשתלב באין-תנועה, והרכב שב לגהץ את הרצועות האפלות.

לילה טוב וברוכים הבאים, אני אומר, את מי יש לי הזכות לארח?

הבחור מכחכח בגרונו ובולע ליחה. למה חשוב לך לדעת מה השמות שלנו?

אני מתגרה לענות לו: כי שם זו מילה בה קראו לך עשרות אלפי פעמים והיא עוררה אותך לתגובה. אתה יכול לנסות להתעלם ממנה או להתחבר אליה, אבל כך או כך היא דבוקה אליך לנצח. נראה לי שזו דרך יחסית טובה להבין דבר או שניים על האדם שעומד מולך.

הבחור מחייך. שכנעת אותי. קוראים לי סמי, נעים מאוד.

תודה, סמי. מה אתה עושה בחיים האלה?

אני? אני עוזר לאנשים במצוקה.

הרכב חשוך כמעט לחלוטין. במבט אחורי ומהיר שלי רק אור הפלאפון מאיר את פניו העגולות של סמי בזוהר לבן וחיוור. אנחנו מסתכלים זה על זה לכמה רגעים, עד שאני שואל בשקט: איך בדיוק?

עוזר להם בהגשמת החלומות שלהם. יש לך אוזניים עכשיו לשמוע איך?

בעזרת ה', כן.

סמי משעין את מרפקו על דלת הרכב, וכשהוא מדבר כף ידו הקמוצה משוטטת בחלל הרכב בתזזיתיות. תראה, לכל אדם יש חלום. נניח אחד שהחלום שלו להיות רופא, או אחת שרוצה להיות מלכת העולם. מה הבעיה של החלום הזה? שאפילו אם נניח שהם באמת יתאמצו והמזל ישחק להם והם יגיעו למקום שבו חלמו להיות, זה עדיין לא יהיה זה. אתה יודע למה? – וממשיך בשטף מילותיו מבלי לעצור לתשובה – כי אנחנו בני אדם, מין של דפוקים. הדפקט שלך הוא שלעולם לא תהיה מרוצה מן המקום שבו אתה נמצא. תמיד תישאר רעב לעוד ולא מסופק ממה שכבר יש לך. אדם יש לו דירה רוצה וילה, יש לו וילה רוצה שתיים, אם יש לו שתי וילות אז פתאום הילד מתחיל לעשות צרות. אין פה רגע נינוח. אתה מסכים?

מסכים מאוד. ואיפה אתה נכנס לתמונה?

אני מביא להם משהו מיוחד, ספיישל, שעוזר להם לשכוח את הצרות שלהם. תגיד לי אתה, למה אתה נראה לי אדם חכם: כשקשה למישהו, לאן הוא בורח?

החוצה?

קרוב מספיק. כשהמציאות לא מסתדרת לאנשים הם מתחילים לדמיין, לפנטז. הפנטזיה הזו עושה להם טוב. היא מרגיעה להם את כל הפחדים, ממוססת את המציאות הנוקשה. בחלום אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה והכל מרגיש בדיוק כמו בתכנון. אני עוזר לאנשים לחלום את החלומות שלהם, וככה לפחות יש להם את רגעי הנחמה המועטים האלה בהם הכל טוב, הכל מאושר.

אני נע לאחור בכסאו ומטה את הראש קדימה, נלחם בעייפות ומנסה להתרכז בנסיעה. אבל זה לא מרגיש להם מזויף? כלומר, רגע אחרי החלום אתה חוזר אל אותה המציאות, אז מה הועלת?

מה הועלתי? לפחות היה להם רגע מאושר, לא שווה? תגיד לי אתה – מתי בפעם האחרונה היית מאושר?

השאלה נשלחת בחלל הרכב וגוועת לאיטה בתוך החלונות. הבחורה מהנהנת, חיוך מרוח על פניה. אני תופס את ההגה בשתי ידיו ומנסה להתרכז בנסיעה עצמה, מעדיף כעת שלא לדבר עוד. מישור הכביש נוגע בעלייה מתונה, ובנתיב השמאלי עוקף אותי בדהרה מטורפת רכב כחול ומואר היטב. הפג'ו הלבנה מזדחלת לאיטה בעלייה. רגל ימין יציבה על הגז, מתמכרת אל הנהמה הקבועה המרטיטה את גופי, שולחת בי גלים של כוח, משמיעה קולות גרגור המכניסים אותי לקצב פנימי, פס לבן אחרי פס לבן נבלעים מתחת לגלגלים. אני מטפס ועולה בהר, מתכנס פנימה ועוד רגע פורץ –

מגע יד קרה מנער אותי ממחשבותיו, ומבט ימינה מראה לי אצבעות מרוחות-לק על כתפי.

מה את עושה? (הקול נפלט ממני חזק מדי).

הבחורה ממשיכה לחייך. כמעט נרדמת, רק רציתי להעיר אותך.

אני מקשיח את עצמי בתוך הכסא, משפשף ביד השמאלית את הפנים ובולע רוק. אלוהים אדירים מה קורה פה. אני מסנן לעברה: אני מבקש ממך לא לגעת בי, אני שומר נגיעה.

בסדר, סליחה, לא התכוונתי לפגוע. מותר לך להיות לבד.

הסיטואציה הולכת ומבלבלת אותי. איך הגעתי לכאן? ארבע ורבע בבוקר, שני זרים מוזרים נוסעים איתי בדרכים ומדברים –

אם אוריד אתכם בצומת הבאה זה יעזור לכם?

זה יהיה מעולה. מה שטוב לך.

בצומת, רגע לפני שהם נפרדים לי מהחיים לעולם, הבחורה פונה אלי: לא שאלת איך קוראים לי.

אני מעיף לעברה מבט דרך החלון הפתוח. אם זה נורא חשוב לך את יכולה להגיד לי.

היא חושפת את שיניה. נעים מאוד, קוראים לי לילה.

יפה מאוד לילה. שיהיה לך בהצלחה בהמשך.

לילה טוב, לילה טוב מאוד.

 

 

[ה]

חמש בבוקר.

קילומטרים בודדים לפני הכניסה לעיר אני מחנה את הפג'ו בצידי הדרך ויוצא אל השדות. הלילה עוד סמיך ושחור, ואני מוליך את עצמי לאיבוד בתוך הצמחים הירוקים והגבוהים. הם מלטפים את גופי ומכים בו כשאני משתרך בתוכם, וכשאני נשען לרגע על אחד מהם הוא מתקפל בפני וקורס או אולי מתנגד לי ונשבר.

אני רוצה כבר להחליט מה אני עושה עם עצמי. שוטטתי הלילה בכל-כך הרבה דרכים, האם אוכל להוציא מתוך מה שראיתי משהו מסודר? מובן?

אין ירח בשמיים, הוא שקע מזמן. גם מרבית הכוכבים נסתרים מבעד לזיהום האור העירוני. אני מבין שגם זו אפשרות – להיבלע בתוך ההמולה, להפסיק לנסות לחשב מסלול מחדש. אני מטיח בעצמי: פשוט תהיה. מה כל כך מפריע לך בזה?

התשובה שעולה ממני מוליכה אותי להישען על ענף סמוך ולגעות. הרי אם ככה הם החיים, אז כנראה שאני פשוט לא רוצה להיות.

 

נחשולים פנימיים הציפו את כל מערכותי. איני יודע כמה זמן נשארתי שם, נשען ומוטל רצוץ על גבי הענף ההוא. אני זוכר רק שבשלב מסוים הרמתי את מבטי והתבוננתי בשמיים. מבעד השחור המוחלט שבהם נדמה היה לי שאזור מסויים החל להתבהר, אך כששבתי והתבוננתי הוא חזר להשחיר. המשכתי לחכות לו.

האזור הבהיר הלך והתפשט וריצד על פני אופק השמיים. בתחילה עוד נקט באותה הסתרה עצמית, אך בשלב מאוחר יותר השיל מעצמו את גלימתו והכריז על נוכחותו. הוא עדיין לא היה בהיר לחלוטין, אור השמיים; כחול כהה ועמום, אך כבר נפרד ונבדל משאר הרקיע הדומם.

גבעה סמוכה משכה אותי אליה. התחלתי לעלות במדרונה, מקפץ בין הסלעים בחדווה נעורית שכמותה לא זכרתי. הכחול הכהה הלך והתפשט אל הגובה, מיילד מתוכו צבעים בהירים עוד יותר. הציפורים קראו בקול זו לזו, ממלאות את האוויר בציפייה נרגשת. כשהגעתי אל ראש הגבעה צפיתי את פני העיר. אור נגה עליה מן החוץ, חלוש אך משמעותי יותר מאשר כל פנסיה הצהובים והכתומים. עשן התקטר מארובת המאפייה שבאזור התעשייה, עולה בעמוד ישר ומתבדר בעת העפלתו בגובה. יכולתי להישבע כי האופק הנפרש ממולי החל להכין את עצמו ליום חדש.

בדרך חזרה אל האוטו צלעתי מעט. העייפות הגואה הביעה את מחאתה, ואני הבטחתי לה כי בקרוב מאוד נחזור אל הדירה ונלך לישון. אך בעמדי לפני הדלת, אחרי קריאת-שמע ותפילה זריזה, רגע אחד לפני כניסה והשתרעות אל המנוחה - הוצאתי מן הכיס את הפלאפון וכתבתי לה הודעה:

אני ידעתי.

קוראים לי דניאל.


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©