סגור חלון
שלח להדפסה
סיפורים מהחיים 15: חיים אחרי המוות / אסף להד

י"ט טבת תשע"ט

(גם זו הפעם, סיפור נוסף בסדרה של סיפורים מהחיים. סיפורים הבדויים מהלב אבל מבוססים על ארועים אמיתיים שסיפרו לי חברים ואחרים).

את איילה הכרתי בחיים שלאחר המוות.

היה זה יום חורפי וגשום, כשהשמים זלגו דמעות, על מותה של ביתי הצעירה לאחר מחלה קשה. שעת שחרית קרה וקפואה של אמצע השבוע, בה מנסים כולם למצוא חמימות אחרונה בין מצעי המיטה לפני היציאה המחויבת למטלות היום-יום. ואני כיתתי את רגליי בין השלוליות שהצטברו ו"נחלי המים" שזרמו להם ברחובות שליד ביתי, בואכה בית הכנסת הקטן ששכן לו מאחורי פינת הרחוב. בשקט ובדממה נכנסתי אל עזרת הנשים הריקה מאדם וחיפשתי לי מקום ישיבה, ממנו אוכל לראות את הנעשה בתפילה שעמדה להתחיל ולומר קדיש על ביתי המנוחה.

יש הרואים בכך "אופנה" חדשה שצמחה בשנים האחרונות, במסגרתה עומדות נשים ואומרות קדיש אחר יקיריהן שהלכו לעולמם מעזרת הנשים. "חדשים מקרוב באו, לא שערום אבתיכם". אך במחילה מכל אלו, לא זו היתה כוונתי שלי. לא מסה ומריבה אני מחפשת, אלא תפילה פשוטה לבורא עולם. תפילה שאמרו אבותיי ואבות אבותיי במטרה להאדיר את שמו של אותו כל יכול, גם בשעת צער ומשבר ולעילוי נשמת הנפטרים. תפילה פשוטה לבורא העולם, כאותה תקיעת שופר פשוטה הבוקעת ועולה כ"תקיעה גדולה" בסיומם של השברים והתרועות.

מאחר שאינני צריכה לעמול בתחילת התפילה בלבישת טלית גדולה ובהנחת תפילין, ניצלתי את הזמן לקריאת מזמורי תהילים ובהכנות לאמירת קדיש דרבנן שלאחר סדר הקורבנוֹת של תחילת תפילת שחרית. הייתי כה שקועה בעינייני, עד שלא הבחנתי באיילה שנכנסה אף היא אחריי ותרה אחר מקום ישיבה מתאים.

רק כאשר סיים שליח הציבור את קטע ה"קורבנוֹת" שבתפילה והאבלים פצחו באמירת הקדיש ואני עימם מעזרת הנשים, שמעתי לראשונה את איילה אומרת אף היא את הקדיש. הסבתי את מבטי לאחור וראיתי אותה עומדת לבדה וקוראת את מילות הקדיש בדבקות ובלהט מתוך הסידור. עם תום אמירת הקדיש סימנתי לאיילה שתבוא לשבת לידי במהלך התפילה והיא קרבה ובאה בצעד מהוסס והתיישבה במקום הפנוי שלידי.

כך, יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, היינו באות לומר קדיש על יקירותינו שנפטרו. אני אחר ביתי ואיילה אחרי אימה המנוחה. היינו באות לתפילת השחרית של אמצע השבוע ותרות האחת אחר השניה, לישיבה משותפת בתפילה ולאמירה המשותפת של הקדיש.

קירבה שכזו, יש בה כוח ועוצמה.

תחושת הניתוק שבכניסה לעזרת הנשים המבודדת והריקה בשעות הבוקר הקרות, התחלפה בקשר יחיד ומיוחד.

היתה זו "אהבה ממבט ראשון". איילה היתה בת גילה של ביתי המנוחה שזה עתה נפטרה והיתה לי מעיין "אחוות אם וביתה" בישיבה זו, היא לידי ואני לידה. ואף היא מצאה בנוכחותי נחמה פורתא על מות אימה שלה. וכך, במשך כמעט שנה של תפילה יום-יומית פיתחנו לנו קשר תחליפי של אם ובת. מצאנו לנו שביב תקווה כחלופה זעירה לאובדננו. קשר שהתחיל מתפילה אחר אובדננו והתפתח לשיחות לאחר התפילה, לקשר טלפוני וביקורים הדדים ולידידות ורעות של אם ובת.

הוא אשר אמרתי בתחילה, את איילה הכרתי בחיים שלאחר המוות ובאמצעותה, שוב מצאתי את החיים בחזרה.


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©