סגור חלון
שלח להדפסה
העתיד שלי אלים / הקבצן הגידם

ט"ו תמוז תשע"ח

העתיד שלי אלים.

הרגשות שלי סתומים, נוטים להיסגר ממני

רק לשעות מעטות נוטרת לי הנפש חסד

ומתפרשת לפני.

וכמו אנליזנדית רגרסיבית היא טומנת את ראשה בחיקי

בוכה, נופלת, מתפוררת כמו החול הרטוב

ברגליים, מבטיחה שתירגע, שספינותי ישובו להכיר את נתיביה

לשלות בלי-סוף דגיגים צבעוניים

העתיד שלי אלים, דוקטור,

הספה שלך רכה מספיק?

 

העתיד שלי צופן את זהותי כמו אגרוף קפוץ.

תקוות משתרגות בזרועו, חלומות מלבינים מרוב אחיזה

כבר מזמן שאין בה נשימה,

אנא, אמור לו:

הרפה מזאת הציפור.

 

העתיד שלי אלים וההווה עגמומי.

את חובותיו האחרונים הוא משלם בידיים ריקות

זרועותיו רפויות, טבולות במים, כך, עם הזרם

המלח באויר כשהגלים מתגבהים

דוגית אחרונה בלב סערה

ההווה שלי חופשי מפחד.

לא נאמר שהוא מכיר את הים.

אף לא את העבר.

 

העבר שלי טמון במצולותיה

אולמות קרים של שכחה

כרישים, אפלות

מוטב שלא לדוג זכרונות.

הנפש שלי, דוקטור, סוגרת עלי

את גליה האחרונים

נתיבים שהיא תמיד שומרת רחוק ממני

תגלה לי רק רגע

לפני שתתנפץ בהם אוניה כבדה.

 

ההווה ממתין לי בכף התקווה הטובה.

הוא ריאליסט, לשעבר פסיכואנליטיקן

דטרמניסט ממותן

עתה, משום-מה, הוא חובש כובע טמבל.

בצעדיו הוא משאיר טביעות קלות

חתימות של זמן

ידיו מצולקות, אני מגלה לראשונה.

 

תבין, העתיד שלי אלים, אני אומר לו פתאום.

אנחנו מבינים כבר כמה זמן שתהיה זו בעיה.

הוא מסתובב ונעצר.

הוא אינו עונה, רק עצב תכול בעיניו.

למעלה, במרחק, בתוך שמש ואור

עפה לה זאת הציפור.

גם הגלים משתתקים עכשיו.


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©