סגור חלון
שלח להדפסה
לקפוץ למים / חגי נוימן

י"ט אלול תשס"ח

 

בס"ד כ' תמוז תשס"ח



 

החום היה כבד מאוד. כמעט ולא היו עצים שצילם יצילנו מעוצמת השמש, שמש של אמצע תמוז בשעות הבוקר המאוחרות. אם היינו מגיעים לפני מספר שעות, עוד היה צל ההר מגן עלינו בתוך הוואדי. חבל. כנראה שזה עונשינו, היינו צריכים לקום יותר מוקדם ולנסוע באוטובוס לפחות חלק מהדרך. השילוב של היציאה המאוחרת והסתמכות על הטרמפים לבדם הפכה דרך של שעה עד שעה וחצי לשלוש שעות. בינתיים העמק הקטן נהיה לתנור. מזל שהגענו סוף-סוף אל המעיין.

"דוד, תקפוץ! נו, תקפוץ כבר!!!"

"נו יאללה, תראה איזה מים! 'תה לא יודע מה אתה מפסיד!"

עמדתי על שפת בריכת המעיין בבוקסר בלבד, מעט חושש. זו קפיצה לא קטנה. ואם אני לא אקפוץ רחוק מספיק ואמרח על הסלע הגדול הזה שלפני? אין ספק שליובל ופינחס יש אומץ.

"נו, עוד רגע כל המים יתאדו... חבל אחי... לא תוכל להגיד אחר-כך שהיית במעיין הזה..."

"כן, נו, אתה מכיר ת'חוקים... לא טבלת לא היית, לא תוכל לסמן 'וי'... יאללה קפוץ."

"עזבו, יש שם מדרגות אני רואה, אני אכנס משם. הסלע הזה פה מקדימה מפחיד אותי."

פנחס ויובל מלמלו משהו לעצמם במין חיוך מוזר. אני הולך מסביב לבריכה, עובר כמה שיחי קוצים קטנים, ומגיע למדרגות. המדרגות נראות עתיקות למדי. הבריכה הזו בטח שימשה פעם לשאיבת מים, או לכל הפחות להשקיית עדרי צאן. עוד מדרגה ועוד מדרגה... איזה חום! הנה, אני נכנס פנימה. הו, זה היה במקום.


הדרך חזרה האירה לנו פנים הרבה יותר. רק הגענו לטרמפיאדה ומיד עצר לנו רכב ישן וקטן מסוג סובארו. מתוכו נראה בחור שחום, שזקן זיפים מעטר את לחייו וסנטרו, ולבוש משקפי שמש, מכנסיים קצרים וחולצת סוף-מסלול של סיירת כלשהיא. על ראשו ישבה כיפה קטנה ושטוחה.
"עד צומת שמשון, שלושה מקומות". נשאבנו לתוך הרכב במהירות מרשימה. מהצומת הבאה זה רק חצי שעה נסיעה עד הכניסה לירושלים. ברוך ה'. לאחר שעה של נסיעה אנחנו יוצאים מהרכב.
"תודה רבה אחי!" אני אומר ביציאה מהרכב. "תשמרו על עצמיכם..." הוא עונה.

"מה אתכם שנה הבאה?"

"אה... אני הולך לישיבה אני חושב. עוד לא יודע איזה." אני עונה. חיוך עייף עולה על פרצופו. הוא מסתכל לרגע אל האופק, ואחר כך מסיט את המבט אל הכסא שלידו, תוך כדי שהוא מרים את משקפי השמש שלו מעל עיניו ומניחם על כיפתו הקטנה והשטוחה.
"כדאי שתדע," הוא אומר, תוך כדי יישור המבט חזרה אלי. אינני בטוח אם זו הייתה אמירה בנימה של ביקורת או סתם עצה מעט מוזרה.
"אה... לאיפה אתה הלכת בסוף השמינית?" אני שואל בהיסוס. חיוך נוסף עולה על פניו בעלות זקן הזיפים, חיוך גדול שחושף שיניים גדולות ולבנות. הוא מוריד את משקפי השמש חזרה אל עיניו. "אני לא אתן לך את הסיפוק. בא נסכם בינינו שזו הייתה אחת מהישיבות הגבוהות היותר מפורסמות..." הוא אמר, תוך כדי הדגשת המילה 'יותר'. "בהצלחה אחינו," הוא הפטיר.
"גם לך... תודה רבה..." אני עונה. הוא מחייך ונוסע הלאה, לכיוון צומת נחשון.

הלכנו אל הטרמפיאדה לכיוון ירושלים. שם כבר היה טיפה יותר עמוס. שלושה אנשים כבר עמדו עם אצבע שלופה לעבר המכוניות העוברות, ושתי בנות ישבו בטרמפיאדה והצחיקו אחת את השניה. נקווה שהן מחכות לאוטובוס, אני חושב לעצמי. התיישבנו על שפת המדרכה, ליד שני חברה שנראו כקיבוצניקים. בטח הם מאחד הקיבוצים פה באזור.

"פנחס, תגיד, אתה כבר סגור לגבי שנה הבאה?" אני שואל.

"כן אחי. הייתה התלבטות, אבל אני הולך בסוף למעלה אדומים. אמרתי לך כבר, לא?"

"אה... אמרת שאתה לא בטוח. טוב אחי. טוב לדעת".

"ומה איתך?" החזיר לי בשאלה.

"וואלה, לא יודע. הייתי ביותר מדי שבושי"ם אני חושב..."

"אמרת שאהבת במעלות, לא?"

"כן, אבל... לא יודע. גם שילה היה נחמד, אבל חסר לי איזה משהו..."

"ורמת-גן?"

"גם שם היה נחמד. גם בפתח-תקווה. האמת היא שהבעיה שלי היא שאני לא מצאתי מקום שאמרתי 'וואלה, זה זה'. אתה מבין?"

"תשמע אחי, כמו שהרב יצחק אמר, צריך להחליט וזהו. יש פרמטרים די ברורים, ותראה שאחרי שתבדוק לפיהם תוכל להכריע בקלות."

יובל עיקם קצת את האף ונכנס לשיחה. "תשמע דוד, גם אני לא סגור, אבל בינתיים אני הולך לצפת. מקסימום, אני יעבור אחר-כך לעלי, או שאני פשוט ימשיך לצבא. זורמים אתה יודע, לא צריך שהכול יהיה בדיוק."

"כן, אולי אתה צודק."

רכב עוצר בטרמפיאדה. שלושת הטרמפיסטים עולים עליו. הבנות בטרמפיאדה לא קמות. סימן טוב. נשארנו רק אנחנו והקיבוצניקים. אחד מהם קם ומגיש אצבע.
"לאיפה אתם צריכים חבר'ה?" הוא שואל.
"לירושלים" עונה פינחס.
"סבבה" הוא אומר, "גם אנחנו...". אוטובוס מגיע, קו 417.

"נעלה?" שואל פינחס.

"עזוב", אומר יובל, "מה אתה ממהר? עוד כמה דקות כבר בטח נעלה על איזה טרמפ...".

"אני עולה. יש לי דברים לעשות היום," אמר פינחס ועלה אל האוטובוס. שתי הבנות עלו גם הן. לעלות? להישאר? אני מתלבט. האוטובוס כבר ממשיך. ההתלבטות נפתרה, באופן כלשהו. רבע שעה אחר כך מיני-ואן מסוג MPV עוצר לקיבוצניקים ולנו, עד לירושלים.


שלוש שעות אחרי. אני ניגש למקרר בבית אחרי מקלחת מרעננת. אהם... ניקח אוכל משבת או שנכין טוסט?... האוכל משבת לא נראה טוב כל-כך. אני מוציא את הגבינה הצהובה ועגבניה אחת. הטלפון מצלצל.

"הלו? דוד? מה קורה, זה אהרון, מישיבת שילה. אה, תגיד, מה איתך? אתה איתנו שנה הבאה?"

שוב פעם הוא... קשה להם להבין שאני לא יודע עדיין? "תשמע, אהרון, אני עוד לא סגור. אמרתי לך, אני אחזור אליך."

"טוב, ערב טוב".

"ערב טוב".

אני ניגש לחתוך את העגבניה. מהחלון נראה מחזה מרהיב של גווני שקיעה המשחקים זה עם זה. האדום מתערבב בורוד ההופך לכחול כבמעשה אמן. אני מיד נזכר. מנחה! מיד אני שם את נעלי וממהר אל בית-הכנסת. הם כמעט סיימו כבר את חזרת הש"ץ. אין דבר. העיקר שהספקתי משהו. התפילה מסתיימת והאנשים יוצאים מאולם התפילה. חלקם פונים אל החדר הקטן ליד על מנת ללמוד דבר מה לפני תפילת ערבית. חלקם יוצאים החוצה לדבר על הא ועל דא, מענייני העולם הזה על צדדיו השונים, וחלקם חוזרים הביתה. את תפילת ערבית הם כנראה יתפללו במניין מאוחר יותר. לפתע אני מבחין בפרצוף מוכר. שחום, זקן זיפים, משקפי שמש, כיפה קטנה ושטוחה, מכנסיים קצרים, חולצת סוף מסלול של סיירת...

"הסתדרתם מצומת שמשון?" הוא שואל אותי בחיוך.

"כן, כן. תודה רבה" אני עונה. "לא ידעתי שאתה גר פה באזור. הפרצוף לא היה מוכר לי."

"עברתי רק לפני שבועיים. אני מתחיל ללמוד ב-'עברית' שנה הבאה, אז עברתי לפה."

"טוב, בהצלחה שיהיה."

"ומה איתך? החלטת מאז הצהריים מה איתך שנה הבאה?" מהרצינות שבה הוא שאל היה נראה לי שאין שאלתו באה ממקום של סקרנות בלבד, ובטח שלא ממקום של נימוסים. כאילו יש לו משהו לומר והוא רק מחכה שאתן לו את הבמה לכך.

"לא. למה, יש לך משהו להציע?" שאלתי.

"כן. יש הצעה שכדאי לך לקחת בשתי ידיים," הוא אמר בטון סמכותי. "אל תעשה מה שחצי מהחברים שלך יעשו, או כבר עשו. אל תעשה דבר שאתה לא מאמין בו רק בגלל שאנשים אחרים מאמינים בו, גם אתה מעריך אותם מאוד." עצבות ניכרה בקולו.

"אה... זה... לא כל-כך העניין... אני פשוט מתלבט בין כמה ישיבות, שכולן סבבה, רק אף אחת לא נראית לי הדבר, לכן אני מתלבט." אמרתי בהיסוס. לא כל-כך הבנתי מה הוא רצה להגיד, ואיך זה עונה. אולי הוא סתם מדבר מתוך תסכול ישן?

"תאמין לי... אנשים מסבכים את עצמם סתם, פשוט סתם..." הוא אמר והסתכל לכיוון הכביש מחוץ למתחם בית-הכנסת. "מה נראה לך, אחי? שהכל ברור בחיים? אני הלכתי לקורס קצינים כי ידעתי במאה אחוז שזה מה שהכי טוב? איפה?! המ"פ שלי לחץ עלי כמו... לא חשוב כמו מה, ובסוף הלכתי. עד היום אני לא יודע אם זה היה הצעד הנכון, אבל זהו. החלטתי, אתה מבין? זה לא שיש איזה נביא או איזה רבה שיודע הכל. תאמין לי. אתה יכול מקסימום להתפלל." הוא עצר לכמה שניות. אז הושיט ידו וטפח על שכמי. "ואם כבר תגיע בזמן," חייך. "סתם. תגיע מתי שבא לך. עדיין נשאר לי הקטע הזה מהצבא של להעיר לאנשים..."

אנשים החלו להיכנס לצורך תפילת ערבית.

"טוב אחי. תודה."

"בכיף שיהיה."

אף פעם לא יצא לי לדבר שיחה משמעותית כל כך עם זר כמעט גמור. עוד אני מהרהר בדבר והש"ץ כבר עומד לפני התיבה. "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית..." הוא מתחיל. ההרהורים נדחקים הצידה. בינתיים.


אני חוזר הביתה. בעוד אני על מפתן הדלת הטלפון כבר מצלצל. "דוד? שלום. ערב טוב. מדבר איתן מישיבת פתח-תקווה. אני לא רוצה להציק, אבל רצינו לדעת מה איתך לגבי שנה הבאה."

האמת היא שבאיזה שהוא מקום זו היתה נראית לי תמיד האופציה המועדפת. טוב, די. צריך לחתוך.

"כן, אה... ערב טוב. אני חושב ש... אה... אני אגיע בעזרת ה' לישיבה שלכם שנה הבאה."

"יפה. אז אני רושם אותך ב'וי', טוב?"

"כן כן, תרשום"

"יופי. רשמתי. שיהיה ערב טוב, ו... נראה אותך אצלנו."

"בעזרת ה'. נתראה".

לא חשבתי שכך אני אכריע, אבל מסתבר שהכרעתי. חיוך קטן עלה על שפתי. בהצלחה שיהיה.


סוף חודש אב, עין-חניא. הפעם יצאנו מוקדם, בעיקר כדי להקדים את ההמונים. יותר קרוב, ויש לנו רכב. אידיאלי. כבר ביציאה מהרכב הממוזג של יובל אני כמעט נחנק מהחום. מזל שיצאנו מוקדם. עוד שעתיים נוכל לטגן חביתות על שפת הבריכה. במהירות הברק פנחס ויובל כבר קופצים פנימה. זו באמת בריכה אדירה.

"יאללה, קפוץ שאול!"

"בחיאת נו. קפוץ!"

אני מסתכל לעבר ההר שלפנינו, וההרגשה היא כאילו אין אף אחד בעשר הקילומטרים הקרובים. שלווה. "זוזו טיפה, אני לא רוצה לפגוע למישהו באף..." אני עונה.

"קפוץ כבר, אנחנו רחוקים מספיק!"

הם צודקים. אני בא לקפוץ אבל משהו בתוכי לא נותן. כן, יש פה סלע בקרקעית. אני זוכר. אז מה. טוב, זה בסך הכל קפיצה למים, אני חושב.

ספלאש! אני קופץ פנימה. הקור של המים גדול ממה שציפיתי. אני שוחה אל שפת הבריכה.

"שעה עד שאתה קופץ כל פעם," אומר לי יובל.

"כן, אני יודע. לפעמים אני לא קופץ בכלל..." אני עונה.

לאחר מספר דקות אנחנו יוצאים מהמים אל אויר העולם החם, כמעט רותח.

"יאללה, ניסע?" אומר פינחס.

"כן, היינו פה מספיק," אומר יובל.

אני נפרד מהבריכה עם חיוך על השפתיים. באמת היינו פה מספיק, אני חושב. הגיע הזמן לנסוע.



הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©