סגור חלון
שלח להדפסה
וצוהר נפתח / שאולי

כ"ה תשרי תשס"ד

לפנות ערב יצא יעקב מביתו, ולא ידע לאן. רגע לפני שסגר את דלת ביתו נשמע צלצול הטלפון, אלא שיעקב התעלם ממנו, נגע קלות במזוזה בכף ידו ונשקה, ואחר פנה אל הרחוב. מתוך עצלות של רגע לא לקח עמו סוודר, ועתה הצטמרר כשחלף משב של אוויר קר וסרק את בשרו.
"מה רוצים ממני כולם?" חשב לעצמו במרירות כשהמתין במכוניתו להתחלפותו של האור ברמזור. מחשבותיו טרדו אותו מן המציאות שסביבו. מכוניתו נטלה חירות לעצמה, והוא נסע ונסע, מופתע כשמצא עצמו עוצר וחונה על פסגת הר הזיתים. ירושלים המופתעת אף היא הביטה בו מסוקרנת, יפה ומרושלת קמעא, ורעד של שמחה הרטיט לרגע את גופו.
"בשביל מה בעצם צריך בכלל אישה?" הרהר, "מה רע כל כך בלהיות לבד?". נזכר בטובה אשתו ומועקה נאחזה בלבו. מאז שהחליט להתיר את קשר נישואיו עמה נזדעקו בני משפחותיהם להביא שלום ביניהם ולא נתנו לו מנוח. הוריו, אנשים שקולים ונבונים, הושיבוהו מדי יום מולם כתינוק שסרח, והיו מונים לפניו את מעלותיה של מי שהיתה בחירת לבו. כשמה כן היא: טובת לב , נעימת הליכות ומאירת פנים, שלא להזכיר את יפי תארה, מסירותה, ועוד כיוצא באלה תכונות משובחות ומצוינות שניחנה בהן. ואם אין דבריהם נכנסים ללבו, אדרבא - יאמר להם מה פסול מצא בה ומה עוללה שכך עלתה לה מלפניו. בתחילה ניאות יעקב להרצות לפניהם את טענותיו, אלא שמהר מאוד נואש מכך. חדי שכל וחריפי לשון היו הוריו סותרים את טענותיו אחת לאחת, מעלים טענות שכנגד ושוזרים בדבריהם פסוקים מפולפלים, דברי חכמים, אמרות עממיות ודוגמאות אינספור מחייהם שלהם, של שכניהם, של קרובים קרובים וקרובים רחוקים, ושל עוד כהנה וכהנה אנשים שונים בעלי שמות משונים שאת שמעם לא שמע מעולם. יעקב מביט היה בתדהמה בתמונה הרגועה והמאושרת של חייו - כפי שהיתה הולכת ומצטיירת מתוך דבריהם של הוריו - והיה מייסר את עצמו על שלא הגיע לאותן מסקנות פשוטות ונכונות כל כך בעצמו. לפרקים היה משתכנע שאכן אין חיים טובים כחייו ואין טובה כטובה אשתו, ומעין שמחת עניים היתה שורה לרגע בנפשו. אלא שאז היתה עולה דמותה לנגד עיניו, וחרדה עצומה הייתה יוצאת מלבו ומפוררת לרסיסים את חומת השלווה שבנו הוריו בעמל כה רב בתוך מוחו. אז היה אוטם את אזניו ופוסק בפנים זעופות את פסוקו: "היא לא אישה, וזהו."
נו, באמת, כך הרי מדבר ילד קטן, היו הוריו קובלים, איפה ההגיון, המוסר, היכן בגרות הנפש, כך חינכו אותו? חיי ייסורים הוא גוזר על עצמו, שכל השרוי בלא אישה שרוי בלא טובה. ומה עם משפחה, וילדים, ומה זאת אומרת "היא לא אישה?" לכל הדעות גבר היא לא…
יעקב יצא ממכוניתו וחש בושה בפני קונו על שכך הוא מתרעם על הוריו. תחב ידיו לכיסיו, וניסה להתגונן מפני הצינה שהייתה הולכת ומחלחלת וכובשת את אוויר הערב. קשה היה לו לעמוד בפני קולה המעונה של טובה ששב והצטלצל עכשיו בראשו. כשהייתה בוכה באזניו בטלפון נדמה היה לו לפעמים כאילו עולה בכייה ובוקע מתוך השאול עצמו, ואימה חשכה הייתה נופלת עליו. הוא היה בן עשרים ושש, וטובה אך במעט צעירה ממנו. כשנישאו חשו כולם שהנה בא לעולם זיווג מוצלח מאין כמוהו. לא חלפה חצי שנה עד שבא יעקב, צינן את התלהבותם של המתלהבים, עורר את שמחתם של צרי העין, והמיט קלון על משפחתו ועל משפחתה של אשתו.
יעקב תלה את עיניו בשמיים, מבקש נחמה בירח. אלא שלא הירח נגלה לו מבין קרעי העננים שחפזו מזרחה, אלא פניה של טובה. יעקב נבהל וקפא על עמדו. דמעות זלגו מעיניה של טובה וריחפו אל הארץ. גדולה ורותחת פגעה בו אחת מהן, צורבת ומציתה שוב רגש אשמה טורדני, מציק. קרעי עננים התאחו, ודמעותיה של טובה הפכו ליורה סוחף, מעלות אדים בפוגען בקרקע, ממש כגשמי המונסון שהפגישו ביניהם באותו ליל סער בבומביי שבהודו.
יעקב התעשת ומיהר אל מכוניתו, מקלטו. מטר הדמעות הלך וגבר, מאיים להפוך למבול ולהפר ברית, להחריב שוב את העולם. הדמעות הגדולות הכו בפח המכונית, מנסות להבקיע אותו. מתנע המכונית כשל פעם אחר פעם. ידיו של יעקב רעדו. כל הלילה ישב דומם, מצטנף בגורלו, רואה בדמיונו איש זקן וצוהר נפתח, ויד משלחת יונה, לראות הקלו המים.



הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©