ארגמון

לאט לאט אני הולך ומשתכנע שאי אפשר להגדיר שירה, כמו שאי אפשר לכלוא רוח. "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". רוח עומדת כבר איננה רוח- היא סתם אויר. כמו הרוח, גם השירה.
ומזמן מזמן אני משוכנע (ועדיין עודני) שהעובדה שאין לשירה הגדרה, לא פורצת אותה להיות מדרס כל רוכל בשוק. (בשל כך אני נלחם על הזכות לומר- "דבר זה איננו שירה, לו גם איני יכול לומר איזה קריטריון הוא אינו ממלא". אם תישלל הזכות הזו, שוב לא תהיה שירה, אלא מילים בלבד).
ואחרי כל זה, ואולי דווקא אחרי כל זה, אני הולך ומשתכנע ששירה היא כמו צמח.

הורתה של השירה באדמה, במוצקות פשוטה וכבדה. בקונקרטי, בידוע, בנתפס. יכולה האדמה הזו להיות עדינה מאד, יחסית, יכולה להיות פשוטה וגסה. אין זה משנה. השירה, הורתה בעובדות, כאן על פני האדמה.
אך מן העובדות הללו, מן העפר, מצמיח אדם בעל חוש פנימי צמחים. הצמחים, פשוטים אף הם לכאורה, אך בעצם מלאי חיים.
הקדמונים ראו בתנועה את עצם החיים, ולכן כללו בחיוּת אף את הצמחים. הם לא הלכו שולל אחר אשליית הקיפאון שבצמח. הם הבחינו בתנועה העדינה והיסודית ביותר- השאיפה למעלה.

השיר, כמו צמח, שואף למעלה. אחוז הוא בקרקע העובדות, אך אינו נשאר על פני השטח. בתנועה עדינה וכמעט בלתי נתפסת, הוא חודר לעומק העובדות, מכה בהם שורשים. אחיזתו בעובדות כה מוצקה, רק משום שהוא מנסה להבין את תּוֹכַן.
מתוך תנועה ראשונית זו לעומק, צומח השיר לתנועה שנייה- לגובה. מתוך ניסיון להבחין בשורשי הדברים, צומח השיר מהקונקרטי אל המופשט, מן הפרט אל הכלל. הוא מצליח להיחלץ ממקומו ומגבולו, והתקשר לדברים יסודיים ומוקדמים יותר מהעובדות.

את היציאה מן הפרט הכותב אל הכלל הקורא, חב השיר לתנועת הגובה שלו. רלוונטיות לדור הבא, היכולת לומר דבר של משמעות , רבדים רבים החופפים זה את זה- כל אלו באים מהתעקשותו של השיר לצמוח גבוה, לא להישאר בגובה הדשא.
ומן הצד השני- צמח עקור, הרי הוא מת. את העושר, את הצבע, את כל הכלים המבדילים את השיר מהפילוסופיה, האריסטוקרטיה של החיים, מקבל השיר על ידי התעקשותו לאחוז בקרקע בלי להרפות. מחוסר הוויתור על העובדות, על ההווה של כאן ועכשיו.
ובין שני הקטבים האלו נעים כל השירים, מתמקמים במקומות שונים בין הקצוות. ישנם שירים הנאחזים כל כך חזק בעובדות, עד שלא נשאר בהם כמעט הגובה של השירה. ישנם "מרחפים", כמעט תלושים, אומרים לגובה ולרוחב, אך אינם יודעים את סוד המוצקות.

אולי קונפליקט זה מסביר את מותן של המטאפורות, או את המוות התמידי של השירה והצורך המתמיד שלה לחידוש.
בכלל, בגובה, אין פרטים, אין צבע: ישנם עקרונות. לצורך אמירתם, נעזבו הפרטים, הגוונים, טושטשה הייחודיות.
כל מילה היא בעצם כלל כזה: אינך יכול לומר "געגוע", ולהניח כי מילה זו אומרת דבר מה, מבלי לקצץ את כל ההבדלים הקיימים בין געגוע אחד למשנהו. לכן נשחקות המילים, המטאפורות, לכן נשחקת השירה. הן נשחקות משום שהשימוש המתמיד בהם, הולך ומאבד מהן את הגוונים, עד שנשארות רק אין סוף פנים חתומות, חסרות תווים.
משום כך חשוב החידוש המתמיד, הניסיון להבין שוב פעם מחדש ומהתחלה. הם כה חשובים, כי הם אלה ששומרים את השירה מלהפסיק להיאחז בשורשיה באדמה. מלהפסיק להיות מפורטת וצבעונית, שיקוף של היות האדם החי על פני האדמה.
לכן, ודווקא לכן, השירה היא מאבק מתמיד על חידוש ואמת. לומר את האמת יום אחר יום, מחייב את האדם ליצור כל יום מחדש, לברוא מאין את עולמו שוב, כל בוקר.
"כָּל-עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם-הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא"

נ.ב.
אבל אין לשכוח כי אם שירה היא אכן כמו צמח, ממילא אין החיים נגמרים כאן. הצומח הנו חלק חיוני במארג החיים, אך הוא איננו היחיד, ואפילו לא העליון. גם אם משלבת השירה שמים וארץ, אין זה הופך אותה להיות השילוב היחיד הראוי והרצוי.
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלוֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלוֹקִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה"



הוספת תגובה
שם
אימייל
כותרת
תוכן התגובה

כ"ג סיון ה´תשע"א  
MOrOFgbUYuKVK (Kenisha)
Haha, shudlon´t you be charging for that kind of knowledge?!
כ"ג סיון ה´תשע"א  
CUqSCocQO (ahadhqn)
gv1pTf <a href="http://xdjgetkhqlew.com/">xdjgetkhqlew</a>
כ"ד סיון ה´תשע"א  
MUorTuRQRp (coxcbb)
TTigYt , [url=http://lmevarchgldj.com/]lmevarchgldj[/url], [link=http://lhzbyphftyjs.com/]lhzbyphftyjs[/link], http://auaptvdrbgib.com/
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד