קובי שפירא

ראשית יש לפתוח במעט היסטוריה אשר תהיה זו משום תועבה אם לא נשתמש בה לצרכינו שלנו. לפני בערך כשמונים שנים, בשנות השפל הכלכלי הגדול בארצות-הברית, השנים אשר הולידו לנו את "ענבי זעם" של חתן פרסי נובל ופוליצר, ג'ון ארנסט סטיינבק, הסתובב באיזור הדלתא שבמיסיסיפי אמן בלוז שחור ומוכר פחות בשם רוברט ג'ונסון. האגדה מספרת שג'ונסון לא היה נגן מוצלח במיוחד בתחילה, ואף שנהג להתאמן במשך שעות על גבי שעות לא היו תוצאות הניכרות לאוזן. דבר זה השתנה כאשר הוא פגש את השטן ומכר לו את נשמתו בעבור כישרון יוצא דופן.


אנו רשאים להאמין לאגדה אם אנו חפצים בכך, אך נניח עניין זה למספר רגעים. מה שמשנה הוא שבתקופתו של ג'ונסון- שנות השלושים, כאמור- אולפני ההקלטות היו שונים מהאולפנים של ימינו או אפילו מאלו של שנות השישים, בהם השתמשו עדיין בסלילי הקלטה אנלוגיים בני ארבעה ערוצים. בימיו של ג'ונסון חברות רהיטים ייצרו פטיפונים, לא חברות אלקטרוניקה וחשמל, ועל כן גם ההקלטות היו נעשות שם. על כן, ג'ונסון הקליט את שיריו בשני סיבובים; בראשון קולות וגיטרה ובשני מפוחית פה. תולדה ברורה של עניין זה הוא שאיכות הסאונד בהתאם.

רוב רובם של אומני הרוקנרול והרוק הקלאסי הושפעו מיצירתו של ג'ונסון, ובכללם אריק קלפטון, אשר הכתיר אותו כמקור ההשראה הגדול ביותר שלו, ושהצהיר כי שיריו מרגשים אותו עד היום. כך, בשנת 2007 לערך, שחרר קלפטון לחלל העולם דיסק בשם "אני ומר ג'ונסון", בו הוא מבצע ארבעה-עשר שירים ממיטב יצירתו של ג'ונסון בעיבוד מחודש, עם כלים מרובים יותר ועם הנגינה המדוייקת של מי שכונה "יד איטית".


איציק שחר, לעומתו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשירו "ילדים נטושים", לא מוקיר טובה באותה המידה למקור ההשראה שלו, ואף רואה אותו באופן שונה מזה שרואה אותו קלפטון. אם נאמר שקלפטון רואה את ג'ונסון כרב-אמן, כאבא וכמדריך רוחני אשר מורה לו את דרכו בעולם המוזיקה התחרותי ואשר מהווה לו מקום מפלט כאשר כל תחנות הרדיו מכזיבות, הרי שניתן לומר שאיציק רואה במקור ההשראה שלו- או בלשונו, "מוזה"- כסוג מסויג של פרטנר: "וּבְכָל זֹאת, / מֵאוֹתוֹ הָרֶגַע, / הוּא הָיָה שֶׁלִי." ואז: "לְעוֹלָם אֵין זְמַן טוֹב, מוּזָה, / לָקַחַת שׁוּב אַחְרָיוּת / עַל יְלָדַיִךְ הַנְּטוּשִׁים." אם כן, איציק רואה את יצירותיו כמין שיתוף פעולה כפוי בינו לבין מוזה החמקמקה וחסרת המחויבות (הִנַּחְתְּ עַל סַף דַּלְתִּי / תִּינוֹק בִּסְמַרְטוּטִים), וקלפטון רואה אותה כמתת, כהנאה שאינה כלה. וכך ישאר הדבר עד שיבוא אפולו ויכריע ביניהם.


שירו של איציק בנוי בצורה של נאום, שפתו אינה לירית במיוחד אך משפטיו קצובים ומחולקים בהתאמה קפדנית, ו"הגבר" בו- הכותב, פונה אל "הפרוצה"- המוזה. יש בכך משום הצבת משוואה לגבי אופיה הבסיסי של הכתיבה: הכותב הינו כובש, רב עצמה, גמיש ומשכנע, ואילו המוזה היא דמות פתלתלה שאינה סרה למשמעתו של הכותב על אף כל הנחיצות שלו בה. אך כזכור, סופה של עקשנותה זו היא לקיחת אחריות מצדו של הכותב: "הוּא גָּדַל בְּבִטְנֵךְ / וְיָצַא מִמֶּנָּה בִּיסוּרִים, / שֶׁלֹּא אֲנִי גָּרַמְתִּי / וּבְכָל זֹאת, / מֵאוֹתוֹ הָרֶגַע, / הוּא הָיָה שֶׁלִי." זוהי מצוקתו של הכותב השואף לעשות טוב, לכתוב ולפרסם אפילו שהמוזה לא שורה עליו.


בד בבד עם התסכול והמרירות המופנים כלפי המוזה, מובעות בשיר גם חמלה רבה וסימפטיה כלפיה וכלפי תוצריה: "זִהִיתִי בּוֹ אֶת עֵינַיִךְ / (עִם הַמַּבָּט הָאֻמְלָל)." גם רחמים: "אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְהִתְנַצֵּל, / אוֹ לְהַרְגִּישׁ שֶׁלֹּא בְּנוֹחַ". אלו יוצרים תמונה מורכבת- אף אם לא בקריאה ראשונה- ומונעים את האפשרות לקרוא את השיר ככתב האשמה מוחלט אשר כל מטרתו הטחת רפש במוזה.


נקודה נוספת שמעניין בהחלט לבחון בשיר היא כינויה של המוזה "פרוצה", ושל ילדיה "בְּנֵי זוֹנוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה". לרוב מצטייר בעינינו מקצוע הזנות כשפלות הקיום האנושי, והתיבה "זונה" כגסה, טעונה ובוטה אשר נשמרת רק לאירועים קיצוניים במיוחד, או שאינה בשימוש כלל ושחל עליה טאבו. כאן עושה איציק עבודה יפה בכך שהוא אכן מטעין תיבה זו במשמעות שלילית ובוגדנית ("אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְהִתְנַצֵּל" משמע, יש על מה להתנצל אך אני מוותר לך), ויחד עם זאת מופקעת מן התיבה הגסות והוולגריות שבה, ובמקומה עולה תחושה של הזדהות. זהו שיעור לכל כותב. יותר מאשר חשובה הקונוטציה שמעוררת התיבה, חשוב ההקשר שלה והדרך בה היא מובעת.


אולי באמת על כולנו לאמץ את דרכיו של ג'ונסון, ולמכור את נשמתנו לשטן בעבור חתיכה קטנה של מוזה; חתיכה קטנה ובוגדנית.



הוספת תגובה
שם
אימייל
כותרת
תוכן התגובה

י"ז כסליו ה´תשע"ד  
1 (ifxvspbu)
1
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד