בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

טִיפָּה וְעוֹד טִיפָּה אֲנִי שׁוֹפֵךְ
עַל קִבְרָהּ שֶׁל סָבָתִי הַמַּעֲטִיר
שֶׁתַּעְתִּיר בַּעֲדָם
שֶׁתַּתִּיר הַלִּיפּוּף.

בַּיְּצִיאָה אֲנִי כְּבָר מִתְחָרֵט.

הָיְתָה הַפַּעַם הַהִיא
שְׁנֵינוּ עָמַדְנוּ מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.

וּכְמוֹ חַיַּי
גַּם שִׁירִים, גַּם שִׁירַי

אֲלֻמַּת דִּמְעוֹתַי
מִנְחָתִי לֵאלֹהַי
שַׁבְתִּי מִשְּׂדֵה מוֹאָב

לקראת יום דינים,

הבא ביום החמישים,

לְהַחְבִּיא שְׁתִיקָה בְּמִשְׁפָּט
נָבוּב, לְהַטְמִין מִלִּים בְּמַבָּט
שָׁפֵל, לְדַבֵּר כָּךְ

נטלתי רשות ונשמה
כמו עני, שלא ידע כבר נחמה

בין תכלת לזהב עומד זקוף קומה
איכר ישראלי עובד אדמה
שזוף מצח עליו כפחה חמה
עומד הוא וסופר מהחל חרמש בקמה

באם נפש בועז לבוקר מתמהמה

הַחֹם שֶׁל הָעוֹלָם עוֹלֶה פִּתְאוֹמִית
וְאָז צוֹנֵחַ. 
(מָה הֵם תַּסְמִינִים אִם לֹא
כָּל הַזֵּעָה הַזּוֹ)

נִיחוֹחוֹת רַכִּים כִּקְטֹרֶת נִרְקְמוּ
בַּנְּפָשׁוֹת הַבּוֹעֲרוֹת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

המוח לא נותן לי לבכות
להתאבל על מה שמעולם לא היה

לַיְלָה,
מֵגֵן עָלַי עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
מִמַּגַּח קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.

מָה עוֹשׂוֹת הַמִּשְׁאָלוֹת בַּלֵּילוֹת (אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה יָפָה כַּלְּבָנָה.
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת).

מֶרְחָבִים אֲטוּמִים מְכֻסִּים בְּיָרוֹק
גַּם אֲנִי מְכֻסֶּה
בְּעַצְמִי

בשתיקת נהרות לב נאסף

וְעַל פֶּרַח קָטָן
שֶׁהָרֶגַע נִפְתַּח
זָלְגָה לָהּ דִּמְעָה
שְׁקוּפָה וְחַמָּה.

יֵשׁ רְגָעִים שֶׁהַנֶּפֶשׁ בּוֹעֶטֶת בְּתוֹכְךְ
כְּמוֹ עוּבָּר בְּרֵחֶם שֶׁרוֹצֵה לְהִתְיַלֵּד
הִיא דּוֹקֶרֶת בָּךְ חִדּוּדִין חִדּוּדִין

מאחור

חלונותי הבודדים
פעם השקיפו חוץ.

וחצי סודי בידי המושטת
חצי תאוותי להבין, חצי
כמיהתי לשתוק.

חַלּוֹנִי שָׁקוּף

עָשׁ לַיְלָה פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו

לֹא מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי בִּלְשׁוֹנָהּ לֹא
מְעִירָה אוֹתִי מִשֵּׁנָה לֹא מַטְבִּיעָה אֶת כֹּל הַנּוֹסְעִים בַּסְּפִינָה כְּשֶׁאֲנִי רוֹעֵד מִקֹּר בְּלִי חוֹמוֹת הֲגָנָה. לֹא.
הִיא פָּשׁוּט חֲדָשָׁה בַּשְּׁכוּנָה.

הולך רבי שמעון

בדרכם של יחידים