בכלל לא ידעתי שיש לי חולשה

אולי זה גורל
צחוק תמרורים

תִּבְכֶּה, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ,
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה עוֹד בִּיכָלְתְּךָ לַעֲשׂוֹת

וְאַתָּה לִי אָב וְאָהוּב וְאֶבֶן
לְהַנִּיחַ רָאשִׁי עָלֶיהָ, וְלַחֲלֹם

תן לי לגלות שכל הפסוקים והפסקאות שלמדתי בחיי
מתרוצצים כתווים בין השורות

תִּכְתֹּב, שֶׁהָלַכְתְּ מִמֶּנִּי וְשַׁבְתָּ,
וְתַשְׁאִיר בְּינֵנוּ סַכִּין מִלִּים חַד.

אולי חבל על המילים,
אולי חבל על השתיקה.

גם שתיקות הן חטא לפעמים
לא ידעתי איך לומר לך.
כל נשיקה היתה לוע לוויתן
ובפיו יונה

הלב בתוכי דופק
כאילו על דלת

אני מתגעגעת. טוב?

יודעת, אינני היחידה
שחשה:
לבד ביקום האינסופי

כָּכָה אֲנִי מִתְכַּוֵּן: גְּבָעוֹת חֲשׂוּפוֹת, רוּחַ מְיַלֶּלֶת בְּדִידוּת,
מוּאָזִין רָחוֹק, רֵיחַ נַרְגִּילָה מְתַקתָּק, בָּתִּים חֲשׂוּפִים, נֶפֶשׁ פּוֹעֶרֶת
וְשֶׁקֶט.
יוֹתֵר מִדַּי שֶׁקֶט.

האופק קורב מתמיד
רק התנועה קפואה
הזמן נמס לתוך ההווה
אתה בוחש במהירות רפויה.

פְּתַח יָדְךָ מוּל הַיָּם
אֶחָד

קשה לדמיין משהו ממשי שלא
יודעים עליו כלום (כמעט)

דמעות שקופות

בטרמפיאדה חשוכה
השבת נסתלקה מזמן

וַיְכוּלּוֹ הַשָּׁמַיִם הַנִּצְבָּעִים בְּגְוַנֵי הַהֲקָלָה
קוֹל הַדָּמִים הַנָּחִים עַל הָאֲדָמָה
מַנְמִיכִים אַט אַט אֶת הַצְּעָקָה.

מבקש לפקוע

כולם משפילים מבט

מוכרת אתיופית יפה, צפופת עגילים וצמות סוגרת חנות עכשיו

לא אנחמך במילים, אחת
לא אתן לך דבר
רק מבט

שֶׁהַשִּׁיר
לֹא יַפְרִיעַ
לָאוֹר
לַעֲבֹר

בין ישתבח לברכו,
או שזה היה בברכת אהבה

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיך שֶׁתַּבִּיטֵנִי
לְטוֹבָה.

אִם הַכֹּל רַק בְּדִיחָה עֲנָקִית
וְלֹא כָּזוֹ מַצְחִיקָה

טיסה זה כמו גוף
נכנסת ואתה לא יוצא בזמן הקרוב

שגרת החיים קצת הפחידה אותי
אך חשבתי על כמה שקר לגשם לרדת
ובכל זאת הוא יורד

אדרבה,
תן בליבי אלוקי
שאראה בעיני
מעלת רבותי

עוד בוקר חורפי,
בחוץ רוח קרירה,
מושיט מהפוך אצבע זהירה.