בלילה יש שעות של בדידות
שממלאת את החדר ואותי
וכל האורות כבים מריקנות
שמפרקת בכאב את ליבי

כתוב לי את הנצח, אך לא במונחים של זמן.

ומבית הכנסת באלג´יר, בקנדה, בגמרניה או ניו יורק,

נשמעת שירת ילדים.

"אנעים זמירות", או "יגדל א-לוקים חי".

וסבא סוכריות, עם גיטרה או פסנתר,

מחלק לכל ילד סוכריה.

דַּמֶּה בְּנַפְשְׁךָ כָּל מַה שֶּׁאָדָם יִצְטָרֵך לוֹ.

אָנוּ אֲחָיוֹת לְצָרָה,
וַאֲחָיוֹת לַצֹּהַר הַנִּפְתָּח
לָנוּ בְּחֶסֶד הָאֵל

אַל תֵּעָצַב.
אַל תְּוַתֵּר.
יֵשׁ גַּם עוֹלָם אִטִּי יוֹתֵר.

אֵיךְ לִמְצֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁאָבַד.
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

בְּשֵׁם הַמּוּסָר - הַנָּחִיל הַשָּׁחוֹר
מִתְהַלֵּך בַּשְּׁבִילִים שֶׁאָהַבְתְּ.

אֶת כרמך הקטן עיזקת וסיקלת/ שׂורק קטן בו נטעת// קִוִּית לעצמךְ, יבוא היום ושׂורקי יעשׂ ענבים/ טובים יהיו, לא באושים//

שירי הראשון - את כרמך הקטן עיזקת וסיקלת/ שׂורק קטן בו נטעת//

ולטבוע בתוך הסטירה ולשמוח.
לשיר
על הים שנבקע והמלח שזורם. על המצרים שמתו.

בי נשבעתי
ידעתי כי עירומים אנו
ולא גיליתי לך

יעדים משדרים
רמזים להשגה

מילותיך נימוחות בפי

כאלף רגעי געגוע

רקדתי בלי לזוז.
הראש הדופק בחוזקה בדפנות

עוֹלֶה עַל הַבָּמָה
בְּמַסְוֶה תַרְבּוּתִי.

שירה צריכה לזרום כמו יין

בעת מערבולת

ובשוך סערה

ברגעי פתיחות

ובעיתות צרה

ממלא הוא אותי הרגש הזה

סוחט הוא אותי הרגש הזה

ועל הדף,
הסתור
המובס

כמעט יפים, נכונים בערך –
ציצית בכיס, חצאית וכיפה

ולשתות כוס שוקו גדולה עם עוגת שוקולד
כשהיטלר מבצבץ בין טיפות החלב

הַפַּחַד שֶׁלִּי חוֹשֵׁב שֶׁקָּהָל זֶה מְיֻתָּר

הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי חוֹשְׁבוֹת

לְהַמְשִׁיךְ, לְהַמְשִׁיךְ.

אַל תִּגַּע בְּאָרוֹן הָאֵשׁ

לקנות לי אלוה ביקשתי
בימי אלול האלו המשונים

הָעַפעָפַּיִם שְׁמוּטִים, הָאִישׁוֹנִים
(כְּמוֹ שְׁטִיחִים מֵעַל מִסְתּוֹר)
קְטֵנִים,

קח נא את סוסך
את יחידך
אשר אהבת
אל-בוראק
והוא יהיה לך משיח –
יעיף אותך
לאן שתבקש.

אמרתי לך שזו מעלית לשניים
ושיקרתי:

נעטפת אוחזת בבובה ובך
מוארת צוללת עולה לקראתך