מַמָּשׁ כְּמוֹ
אַבְרָהָם וְשָׂרָה

היא מסתכלת ורואה בי רק את מה שאין בי,
שום דבר כבר לא מסית אצלה את קו האור.
לא יכול יותר כבר לדמיין,
והיא אומרת שאני
אפור, אפור, אפור.

אני ועבאד המתדלק
נוטלים ידיים לתפילה

מִמּוֹשָׁבִי כָּרֶגַע, לְעֵת תְּפִלַּת הָעֶרֶב,
שְׁלֹשָׁה מִזְדַּקְּרִים אֶל מוּל פָּנַי:

רק אני, ואת. והאמת.
ואשיר איתך יחד
את השיר שלי באמת!

על צלילי
השירים
לקחתנו

רק השיר של הנצח
מול חלון שנסגר

וְהַכְּמִיהָה הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ
רָצוֹן עַל פְּנֵי תְּהוֹם

עכשיו החיפושים
אחרי מסתיימים
ולבי עוד ער
אליך אלוקים

ונסיונות, ושברי לוחות
אותיות פורחות

והאוויר החדש, המזוכך
מקבל אותנו בברכה
בבית האמתי שלנו

וְאַתְּ
רְצוּיָה בַּגַּלִּים הַמְּלַטְּפִים אֶת הַחוֹל
מַבִּיטָה בְּאֵלָם בְּעֵינַיִךְ הַמְּצֹעָפוֹת
בַּנְּשִׁיקָה הַשַּׁבְרִירִית בֵּין מַיִם לָאֲדָמָה

בְּרָק- זְהָב פַּכִּים וּמְנוֹרָה
מְשַׁיֵּט בַּלָחְלוּחִית שֶבְּעֵינַי

זועק מילים שעדיין לא הגיע זמנן להיברא

עכשיו כשהשמש מסתתרת מדי פעם
כשעננים מנקדים את השמים

צַעַר גְּדִילַת אֵם

כִּבְיּוֹם לֵידָתְךָ
בְּיוֹם הֻלַדְּתְךָ:

לא בינות הענפים
נפשי שוכנת
גם לא בתוככיי גזע
ובמעלות שורשים...

בזו אחר זו זולגות
עגולות כפנינים,מרגיעות
כאבים מרים
(משקיטות סערה)...

רַק פָּעַם אַחַת לְהַרְפּוֹת
הַכֹּל

אבא מכסה אותי בטלית בברכת כהנים

מתקנת את הלב
בפרוסות אבטיח

הבמה של חייך על מסך מרצדת

תפאורה שנבנית על ידי המקלדת.

פֶּלֶא עוֹטֵף, גַּם בְּ
אַרְעַי וְמֶרְחָק
מָאתַיִם וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה קִילוֹמֶטְרִים