בקצב המואץ של דפיקות
ליבי בהתאהבותו בך,
אפשר לשמוע את קריאותייך

כאייל הזה שעורג אפיקים
בלי לשאול על שום
מה חשקה נפשו במים -
לכו למים.

בַּמֶּה אִישָּׁה יוֹצְאָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה;

כשצעדנו לבית העלמין
לראות את אלה שלא יחזרו מהמלחמה
ראינו המון פרפרים.

עכשיו אני מחכה
יושבת על הספה וקוראת יהודה גיזבר שכותב על אהבה
מקפלת את הכאב שלי חזרה אל תוך הגוף.

שיר לאין, למישור
נושאת משפך אל חלקות

כָּזוֹ הִיא חוֹבַת הַיּוֹם

אני רוצה שלא נתייאש
הציתי בלהבה את הקש באש

הַשָּׂדֶה לֹא צוֹמֵחַ, הָעֶרֶב יוֹרֵד
עִקְּבוֹת יְלָדִים נִמְחַקוֹת

לקראת יום הזיכרון והמעבר ממנו ליום העצמאות.

נִבְגָּדִים,
מַחֲצָלוֹת נְטוּשוֹת
מְבַכּוֹת כַּף רַגְלֵךְ הַסוֹכֶכֶת
מִפְתָּנִים בַּנֵכָר
צֵל מוֹתוֹ שֶׁל מָחָר.

לפנייך

חֹרֶף בִּירוּשָׁלַיִם

אחרי אלפיים שנות צעקה ברוח

אני אומר לך;
דברים מסתדרים אט.
כל שצריך
הוא:
להחזיק חזק;
לא ליפול.

הם מביטים בך בבוז
ואתה כובש פניך בקרקע

אנוכי עפר ואפר, שברי חלומות של אישה,
לקוט אותי בשנית ולטף
ניצוצות אמונה וקדושה.

בענן אני רואה כמיהה, בירח כיסופים,
הענן יצא לדרכו אל המקום בו העננים נאספים,
ומשם שוב בדרכו הביתה, תמיד בתנועה,
גם "הביתה" היא מילה שאין בה רגיעה.

תֵּן לִי לָרוּץ בִּשְׁבִיל קְלִפּוֹת הַמְּלָפְפוֹנִים וְהָעַגְבָנִיּוֹת
שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב

על ערימת החסרונות שהתגבבה להיות עצמיותי
על הטוב הנסתר באיברי

היש יפה יותר מאדם המניח לחם יומו
ומפנה ליבו לשמיים

ועכשיו,
הוספת עוד גל אבנים

בְּנֵי הֵיכָלָא מִתְכַּבְּדִים
בְּבּוּרֵקַס גְּבִינָה עַל הַפְּלָטָה
[נִשְׁאַר מֵעֶרֶב שַׁבָּת]

מה התכלית שלי בעולם?
ובשביל מה אני חי?
לא מנקרת אצלי די

בעת חוש ומשוש יוודע השי
בעת ממוש החומר תתוקן צורה וחי

שירי לי שיר שלם
שיר תם
כשירת הים

החוק להתגבר על המרחק
הוא רק על ידי המח
ותקווה בגאולה

לאדם שתי כתפיים
ואין ידן משגת להיות לו לכתף

מי רוצה טל, לעזאזל, מי רוצה טל
תהיה גשם, תהיה רוח סער וסופה
תיכנס בנו בכל הכוח