חִשַּׁבְתִּי לִבְרֹחַ
תַּרְשִׁישָׁה
לְנַפְשִׁי לָתֵת מָנוֹחַ
בָּאֳנִיָּתִי שַׁלּוּחַ,
הַרְחֵק מִכָּאן.

היא התפעלה עם אחים שלה מאיזה גלגל של האוטו שחנה על המדרכה
היא חשבה שהוא באוויר
כמו המחשבות

רווח בתוך תאו, בינו לבינו.

הרי לא חשוב מה,
העיקר ורוד

עדיף מנצנץ

עוֹד מְעַט הַכָּרוֹז יַכְרִיז
"תֵּל אָבִיב – סַבִידוֹרַ מֶרְכָּז

לְאָן הָלַכְתָּ, דּוֹקְטוֹר?
לְתַקֵּן אֶת הַזְּמַן וְאֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת הָרֵיקִים שֶׁלְּךָ
נֶעְדַּרְתָּ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנָה
אֲנִי אֲבוּדָה, בַּבַּיִת לְבַד, עִם כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חֲדָרִים

עיניים פוגשות עיניים
שתיקה

כנגד כל הסיכויים
כנגד כל הציפיות
כנגד כל ההימורים
תמשיך אתה אתה להיות

(וזוכרת
פעם אחת כמעט ומצאת
לחשת לי במילים עומדות -

ענני מנחה נאספים באפרוריות אל ההרים.
מן הרחובות הצרים מסתלקים האנשים
מבקשים, במהירות מסתכלים
ונעלמים.

לב שמשתוקק
ולא יודע במה. רוצה
ולא יודע במי. שואף

אזכור אותך תמיד מורי
על שהתייחסת לכאבי
על ששמחת בשמחתי
על שלא היית ביקורתי

כשאמות, אל תאמרו הספד עליי
אינני עצוב

שלום הגעתי לראיון עבודה,
תספר על עצמך,
אומרת לי המראיינת

היא אמרה אז שהיא בעצם אב הכלוא בגוף של אם.
האב היה ציפור.
אני ברחתי במהירות אלייך.

דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים
זוֹלֶגֶת עַל אֵמוּרִים
"עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"

כְּמוֹ לְדַבֵּר בֶּחָלָל
וְלֹא לִשְׁמֹעַ

הַמַּזְגָן מְמַזֵּג
הַמַּפָּה לְבָנָה
וַאֲנִי
פָּרָה.

מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ גָּרִים כָּאן
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם הָעֲשָׂבִים
אֵינָם

שלום כאב
הגיע הזמן לדבר
שלום כאב
חזרת להיות חבר

אַתְּ הָאַחַת, אֲנִי לְבַד,
אֲבָל בָּעוֹלָם שֶׁלִּי אֲנִי הַמֶּלֶךְ
וְיֵשׁ רַק כֶּתֶר אֶחָד

יָמִים לֹא קַלִּים.
לֹא פְּשׁוּטִים.
אֲבָל בָּרוּר שֶׁהִנָּךְ
בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַנְּכוֹנָה.

ובאשר דמעת עינינו שם נגרה
הלא ישוב עוד עוז חיינו בגבורה

שאני הולך

להיות מחנך בדורנו המיוחד
זה לא תמיד כמו להיות ירקן

מַהֲלָךְ מְשׁוֹבֵב, מְדוֹבֵב
וְּמשַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ כָּל חַי -
הָרִיקוּד הַמְּקֻדָּשׁ
שֶׁל הַחַיִּים.

לחישות שלי שרצו להשתאג התנפצו לתוך דממה

הדשא אשר מלפנים היה תמיד ירוק וקצוץ
הפך בית גידול לנחשים ועקרבים

שהחזרת בי גב תחתון פועם
נקודת חן על ברך ימין
ומאה עשרים ושש מעלות טרן אאוט.