לא יחזיקו בידיים קפוצות.
במילים, לעתים, אי אפשר לשחות

הַמִּרְדָּף הֲכִי כּוֹאֵב
כְּנַעַר הַמְּוַתֵּר
עַל דַּף עִם שְׁאֵלוֹת
לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ

לפעמים בלילה
הם מתעוררים
שטופי זיעה
מבועתים
כל השער דבוק להם לפנים

מַטְבְּעוֹת שׁוֹקוֹלָד נְמֵסִים
לִכְלוּכִים שֶׁל קִרְבָה

עוד מעת ערב ירח יופיע עם כוכבים
אנו נלווה אותם במבטינו
כוכב אחר כוכב

מקווים לגעת בתקווה

זֶה לֹא סְתָם שֶׁהַכֹּל כָּאן

תָּמִיד בִּזְעֵיר אַנְפִּין

על גבול האור
אל ממשלת הלילה
מדליק בי

"ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב"
(בבא קמא ס)

כְּמוֹ רִקּוּ֕ד
בִּתְנוּעָ֖ת מְסוׁרָ֑ה

שכדי להאיר אני בוער
מתכלה כדי להיות
שמבפנים אני מלא כוויות

דעו
שתיקתי רוצה להיות מיוחדת
יש לה שיר שאף זמר לא יכול לשיר כי אין לו מילים
אולם שר אותו הפרח היפה בגן
זה מן כישרון כזה של פרחים
לשיר בלי מילים

כולם צופים במסך

ואני העני בדלות אביוני,
בשולי מבטכם הינני.
וגופי היושב עלי רוח נושב,
על חמלת לבבכם, דייני.

אחר כך כשנשאל איכה
התבלבל ולא זכר לומר כי הלך אחר ליבו
הכמה ליופי

מתכסה בבגדים
ולא יחם לי

כשמבוגרים עצובים הם שותים בירה

הַגּוּף כֻּלּוֹ תְּפִלָּה רוֹחֶשֶׁת
וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ
יֵשׁ נְפִילוֹת שֶׁמְּחַכִּים לָהֶן

מְאוֹרוֹת לֵילִיִּים גְּנוּזִים רָחוֹק
מִבַּעַד שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁהּ
עֲנָנִים, טִפּוּס חָפְשִׁי בְּעֲלִיּוֹת
גַּג. עַכְשָׁיו לֹא רוֹאִים.

שעון שבת, תדליק לי בבקשה את האור

כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן אַתָּה יוֹשֵׁב שָׁם לְמַעְלָה
מַצְחִיק, אָה. אֵיךְ פֵּרוּרִים שֶׁל מַיִם

חֲצִי לִיטֶר נֵחַמָּה
לְגִימָה. יָם. לְגִימָה.

לא אוכל לה

כל החורף הזה.הגשם פועם על הארץ

רָמַת הַהַשְׁגָּחָה הַנִּדְרֶשֶׁת: