כַּמָּה אֶפְשָׁר
עֵינַיִם-עֲצוּמוֹת-בְּכַוָּנָה-אוּלְפָּנִיסְטִית
לְשַׁקֵּר לְךָ

כאומרת
חכי

כשנקרע נוף שלו כפרוכת של אז ונשקו טיפי דמעות שלי את דם

אֲנִי יְרִיחוֹ הַקְּטַנָּה
עוֹטָה שִׂמְלָה לְבָנָה וְתַכְשִׁיט
חוּטֵי נִגּוּנִים חֲסִידִיִּים מַקִּיפִים
אוֹתִי

שוב התחלה

שוב הרהורים

על העתיד

על העבר

נכון, אינני אביר
ואין לי סוס לבן

הִבַּטְתִּי במַרְאָה אַסְפַּקְלַרְיָה

אַפְלוּלִית

רַבִּים פְּגָמֵי קָמִים עֱלִי

אֵיכָה אַעֲלֶה

חֲטָאֵי עֲווֹנוֹתַי וגם פִּשְׁעֵי

מַרְעִמים

מִי בִּקֵּשׁ רְמֹס חֲצֵרוֹ.

ועתה ידידים אהובים ורעים אצולי עולמים

כרוניקה של קיצוץ בנטיעות

כשאת אורזת תיק עם קצת לחם
וגבינה שפג לה התוקף
ושפתון עם מקדם הגנה
שלא באמת שומר לך על השפתיים
את כל כך אמיתית כשאת מרימה ידיים

ביני ובינה
שמיים
וארץ
ועולם שכולו מילה.

להמליך למלך המלכים

איך האביב יודע שהגיע הזמן
אם אף אחד לא אמר לו

הכנרת חולה ואין מי
שיאמר אתה עילוי נשמה

מתי אוכל לצאת מתוך הסלע,

להתפסל,

להיות.

כל ההרים תקעו כף

איה אז
איה אני

הַסְּפָרִים פְּתוּחִים
הַזְּכֻיּוֹת לְפָנַי כָּל הַחַיִּים רָצִים לְנֶגֶד עֵינַי וְאוֹר גָנוּז
אֱלֹהִים אַדִּירִים הַשְּׁעָרִים נִסְגָּרִים