רגשות מעורבים,
עומדים למכירה בשוק האפור

ורק את, שוברת עצמות
כשאת מתהפכת מתוך שינה בלילה.
ורק אני, מפחד לחבק אותך יותר מדי חזק
שלא תישברי לי בידיים.

מִמַּעֲרָב לַיָּרֵחַ גַּלִּים רוֹחֲשִׁים הַלַּיְלָה
רֵיחַ מֶלַח וּבִירָה נִשָּׂא בָּאֲוִיר

איך זה מרגיש ליפול מגבוה,
כשלמטה יש ידיים מחכות?

ואין מילים שיהיו נכונות
וצלילים שיהיו מותרים

מתאחה במריחות ונתזים שמתמזגים
ככל שעובר הזמן.

רגליי כמו זרות פוסעות, לאורך השדרה
גשם מטפטף, שמלה על חבל הכביסה

וזה כואב שהזיכרון לאט אובד ואני לא יודעת מה היה גוון עינייך

האיפור שעל פנייך,
מסתיר את עקבות דמעות

מילותיי שנאלמו שוברות היום שתיקה,
לרסיסי בקבוק מזכוכית זולה

אני בונה חלומות
מחפיסת קלפים,
(שבע לב אדום אבד בקיץ שעבר)

רצית לשיר גבוה
ללטף ברכות הכוכבים

אם היה נקלע למקום ארכיאולוג אלמוני

מדליקה את הקומקום וביחד איתו שורקת
ושנינו נפרדים מהשקט של הלילה לאט

תעמוד, הסתכל למרומים
בדמעותיהם של העבים

לקפל זכרונות אל תוך שתיי מזוודות
אחת, לא תספיק

מול מראה גדולה
ניבטת אליי דמותי המשתקפת

ואיפה הבחירה שלי
היכן דרכי הנסתרת

נרמסו פיסות של עבר שנחרך
אלפי חלומות נותרו יתומים

ועכשיו, כבר מאוחר מידיי
הרכבת נסעה

אומרים שהאהבה עיוורת אבל אנו העיוורים

וזה כמו חלום רע, שלא נגמר
יום אחד ארוך, כאילו אין מחר, אין מחר

כשניפגש כולנו בשבילים

ואם הייתי שומרת
טיפה אחת של תכלת
אולי הייתי רואה שהשמיים כחולים

קונה כרטיס טיסה,

בלי הלוך ושוב.

אולי אם אתרחק,

הלב ישכח איך זה לכאוב.

בשתי אצבעות את הדממה מלקטת.
שוזרת, שומרת לימים אחרים.

זה ל א אתה ולא אני,זה המרחק: אני מנוגה ואתה ממאדים.

ואת כל אשר חשתי וראו עיניי ואדום,
יספרו הדמעות במקומי.

ברגעים שכואב, והלב כמעט טובע.
כשהגעגוע באפור את הרגש צובע.

בשלכת עם העלים, נושר גם ליבי.
טיפה שיורדת, מנגנת חרש את צליליו של האוויר.

כמהה לשקט,
לשלוות נפשי.
בונה עוד קיר,
בין חדרי ליבי.

חי בחלום אחר,
שם הכל פשוט יותר

בוא ונצעק אל השמים הכל

הלילה התנפץ מעליי,

לאלפי רסיסים.

שנפלו פזורים לרגליי,

כאבק כוכבים.

מעבירה עוד עמוד של חביונות,
מנסה למבטים, לחבר משמעויות.

בדידות שכזו לא חשתי מזמן,
כעלה שלכת ראשון שנשר,

מרחפת, נסחפת
אל מול השמש המתלהטת

מביטה אל האופק
מחכה שיחזור.

כמיהה וגעגוע פצחו בריקוד נוגה

חיברה ללילה תווים
החרוטים בגזעים לעד

ושוב דוהרת ברכבת רגשות
על פניה חולפות אהבות וחששות...

שם, בקצה החלקה

ליום הזיכרון

האהבה, כאש להבה תבער

האהבה היחידה אשר היתה לי,
ברחה מבין אצבעותיי כמו חול ברוח.

היא נותרת חיוורת, אל מול האש הבוערת, של אל החמה אהובה.

מושיט את ידי, אך היא נשארת תלויה באוויר, אני לבד במלחמה הזאת נגדי

נכנסת אל בין השמיכות.
ומיד שוקעת בעולם החלומות.

תלתלייך האדמוניים על הכר פזורים, סתורים

חיה מהיום למחר
סופרת את הימים, עוד שבוע נגמר.

בין שברי קונכיות וצדפים
אנו פוסעים זה לצד זו שקטים, יחפים

רוח פרצים הסיט הוילון
הסהר ניבט מבעד לחלון

שתיקתנו הרועמת
אומרת לא אומרת

עיניו חומות ירוקות כעלי שלכת הפזורים על המדרכות

אתה עומד לבד על הגבעה
מחפש אחר דרכך שאבדה

עץ אחד נמצא על הגבעה
שורשיו עמוק באדמה

אני מתבוננת בכוכב, בכוכב שלך
וחושבת עליך שהיית וכעת כבר אינך

גשם מטופף על החלון
אל מול רוח הקיפאון

האבנים, הרחובות
הרעפים על הגגות

יושבת על הנדנדה ומזמזמת מנגינה מבין שפתיים

לילה גשום, רחובות חשוכים

בטיפות גדולות השמים בוכים

היא פוסעת לבד על כבישים רטובים

מחפשת ברקיע כוכבים.

שמש צוללת בין גלים שוצפים.
שחף בודד פורש כנף,נוסק אל על למרומים.

הרקיע עוטה גווני ארגמן
כשטיח הנפרש לכבודו של הסהר.

הסתיו כבר כאן
העצב מורגש באוויר

ברדיו נשמע כינור מיבב
הקריין מקריא את שמות הנופלים

ריח הגשם הראשון
עושה דרכו אל אפה

הוא מהלך לאיטו במדבר הגדול
מסוכך על עיניו מפני גרגרי החול

מהראש והלב אל היד הכותבת
מתחברים רעיונות והופכים למשפטים

שיר נרקם בתוכי
מתנגן לו בעצב

התמונות מרצדות לנגד עיניה
מופיעות זו אחר זו בהבזקים

כעלה הנישא ברוח
מתעופפות מחשבותיי מן החלון

כיצחק הנעקד על המזבח
נעקד בני שלי ונלקח מבין זרועותיי

אני עומדת במקומי
ומסביבי מרחפים סימני שאלה

הגלים מתנפצים על המזח
גועשים ורועשים בגאות

מכירים את זה שאתם רעבים? אבל ממש רעבים! ואין לכם כוח להכין שום דבר.

הן הכל גלוי וידוע לפניך, אך לא לפניי

ואת, מתייסרת על קנאתך וממשיכה לבכות על גורלך (אשר לא בטוח כי מר הוא).

עם כל הזמנה לחתונה שהוצמדה אצלי למקרר במגנט משעשע בצורת צפרדע, דוב או סתם עוד שרברב שזמין 24 שעות ביממה, אני חייכתי ובכיתי כאחד.

היא יושבת שקועה בסריגת הכיפה.
סורגת עין אל רעותה.

הוא מסיר את סנדליו ונוטל אותם בידו

שביל עפר ארוך ומתפתל
נושק לגבעות ומישורים

הדמעות זולגות מעיניה על הקבר הטרי
והלב דואב ומסרב להאמין

היא יושבת על שפת הים
השמש החמימה מלטפת את פניה

פעם היו לך תשובות ברורות
היום את בוררת מילים

אם הייתי יכול
להחזיר את הזמן אחורה
הייתי עושה דברים אחרת

איך זה מרגיש ליפול מגבוה כשלמטה יש ידיים מחכות?

רצית לשיר גבוה
ללטף ברכות הכוכבים

מול מראה גדולה ניבטת אליי דמותי המשתקפת

מנסה לספור כבשים שמדלגות מעל גדר

קונה כרטיס טיסה
בלי הלוך ושוב
אולי אם אתרחק
הלב ישכח איך זה לכאוב

אוהבת את השקט.
אתה את הסערה.

"איזו חוצפה! איזו תעוזה!" חולפת בראשי מחשבה וכבר אני שומעת את עצמי פותחת איתו בשיחה חד צדדית "בחדר הזה אין מקום לשנינו!!".

לפני שנים לא רבות
בין אוקיינוסים ויבשות