כל היום עברנו בזמן והוא נותר
חסד.

א.
היופי שלך נוגע בכל
כך:

עצים משילים פרותיהם ואנשים רעבים למילים
זה הלב שרעב והמילים הן פירות
לעולם שעכשיו ולזה שיבוא -

הוא לא יבוא.
הרוח שורק בשערך, את מתמכרת לתחושה.
כך הן ידי הזמן במלמול של חולשה.

וְעֵינַיִם בָּרָאתִי לְךָ,
אַלְפֵי עֵינַיִם:
עֵינַיִם לְהַסְתִּיר וּלְבַכּוֹת
לְהָסִיט לְהַיְישִיר לְחַכּוֹת.

וְכָךְ, הוּא נִרְגַּע.

צִימָּאוֹן הוּא שֵם עָדִין
לְגַּעְגּוּעַ.

אַךְ כָּעֵת, קִסְמָה מָלֵא כְּיָרֵחַ. שָׁחָה גַאֲוַתָה, זְקִיפוּת קוֹמָתָהּ,
הֲרֵיהִי עַתָּה כְּאַחַד הָאָדָם.

אַךְ קוֹדֶם כָּל-
לְהַאֲמִין
שְמֵעַל הַלֵּב שׁוֹכֶנֶת תְּבוּנָתֶךָ
וּבֵין הַשְּׁאָר גַּם יִחוּדְךָ.

לַהֲפוֹך שִׁיר לְמִילִים זֶה כְּמוֹ לִרְאוֹת
פַּרְפַּר:

אוֹמְרִים שלחְזוֹר אֵלֶיךָ זֶה כְּמוֹ לִרְקֹד בַּלֶּט.

הַבַּקָשוֹת שֶלָּנוּ,
הַתְּפִילוֹת הַעֲדִינוֹת שֶׁלָּנוּ-
שְׁתִי וַעֵרֶב שֶׁל
נֶצַח,

מאֵיָמַתי זוֹעַקִים שְמַע?

משָעָה שיַכִּיר צְלִילֵי פַּעֲמֵי מָשִיחַ בַּכְּמִיהָה קִמְיעָה שֶל גְאוּלַתם שֶל ישרא-ל.

הטלפון בחנות צלצל בפעם העשירית ועדיין לא צהריים, אבל זה המצב מאז שטיפל בפאני פני ירח.

זו הייתה הצלחה מסחררת, ויעידו על כך כל ילדי גן שושנה, אבל היא נזקפה בעיקר לזכות הגלידה.

אמא תמיד אומרת שאבא היה תוקע חרצית בפה, ככה שהצהוב היה מתנפנף ברוח שבין השפתיים שלו לחיוך שלה, ומעגל את עיניו בצורה המתוקה ביותר.

הפעם הראשונה שבראתי את השמנה בדמות ממש, הייתה כמה ימים לפני סיום היסודי.

"אז אני מניח שאת יודעת."
"יודעת מה?"
"יודעת מתי גחלילית נדלקת."
"כן," חייכתי בקושי, "כשמישהו עושה משהו טוב."

הפעם האחרונה שאבא שלי חיבק אותי היתה כשהייתי ביסודי.

בשעה חמש דקות לפני שתיים יעקב ישב על הכסא המתנדנד במרפסת, מביט בשמש שהיתה תלויה באמצע השמיים, וחיכה. לא לאיש, רק לטלפון.

"אמא, זה ירד?"

רות הביטה בשמלה הלבנה החדשה של בתה, כתם אדום מעטר אותה.