וּבְכָךְ חֶטְאִי: מִלִּים מִלִּים,

כֶּתֶר קוֹצִים וְרֹמַח,

פִּרְחֵי נָשַׁמְתִּי הַשְׁתּוּקָה.

הרי עודך שפוסעת
מבין עפאים, מתוך יצירות,
להטוות נגינה חרישית.

רגע הניחי נפשך. הלא שבת.

עור פניה של אמי
נרכך בשנות עמל ואהבה קשה,
ואורה בחסד ושלום.

הֵן קַרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי

ושוב בא אלול.
דוקר וכואב וקר
מן זה שבשנה שעברה.
[הרוח הזו
מתגרה בדמעות
קצת יותר]

בסוף נחת בשלוה. פורש איתך
טלית של שתיקה, הבאת
עליך השלום.

אתָה מנִיחַ אֶת העִתוֹן
וְנאנַח:
זוֹ אכן מדִינָה עצוּבָה.

ואולי שכחת. ומי יודע
אם בכלל הצלחת להיות.

עד
אפִלו א-להים לא יבחין
בדמות אדם שלו.

גם אני רחוקה עכשיו
אפילו ממני. כמו
מלוא ריסיה שיפזרו לעבר
כשתבחר להרפות.

[שלושים- שניות- לנשום-
לחנוק את הבכי.
שלא יזוז.]

וְלמָה את שׁוֹתֶקת,
מקמצת עַצְמךְ לְאגרוֹף
[בְּגֹדל הלֵב]

וְאַחַר נִהִייתִּי כְּלוֹת.
עֲטוּפָה בְּשַלְוָוה מֵתָּה
ארְבַּע אַמוֹת

מְבַרֶכֶת עֲלַי בְּרַכָה אֲחְרוֹנָה
[גַּם אֲנִי נִהִייֵתִּי בִּדְבַרוֹ]
מַקְרִיבָה אֵלַיִּיך אֵשׁ זַרָה.

גַּם הַתִּנוֹק שְעַל שַֹקִית הַבַּמְבָּה

מַבִּיט בִּטְרוּטֵי הַעֵינַיִים בְּדוֹק שֶׁל עֲצְבוּת.

כִּמְעַט סוֹף עַכְשַיו, כִּמְעַט
הַתְחַלָה, וַאֲנִי עוֹד כִּמְעַט רוּחַ.

וְעֵת עָטְפָה הַשַּׁבָּת כֹּל,
יָצָאת בְּשַׁלְוָה מַלְאֲכִית
בּוֹאִי כַּלָּה, בּוֹאִי כַּלָּה.

לסבתא, ז"ל.

נִזְעָקָה אֲנָחָה שֶׁל חוֹל

מַקִיזָה יַגוֹנֵךְ מְחַרִיצֵי תְּלָאוֹת-

פּוֹרֶשֶׂת מַפַּת טָהֳרָה עַל לִבֵּךְ


לאמא.

בּוֹאִי, אֲבַקֵּשׁ

לִהְיוֹת לָךְ כְּנָפַיִים

וְלָמָּה אֲנִי נִבְהֶלֶת אֶת
נְקִישׁוֹת הַמִּסְפָּרַיִם הַקְּרוֹבוֹת כֹּל כָּךְ,
הָרֵי זוֹ אֲנִי שֶׁבִּקָּשְּׁתִי

בַּעֲבוּר גַּעְגּוּעַ אֶחָד

שֶׁהֶעֱנִיק לִי אֱ-לֹהִים

שִׁלַמְתִי בְּלִיטְרַת דְּמָעוֹת וְשַׂק כְּאֵב,

בתגובה לשירו של חובב לנדוי, "בעבור געגוע"

שָׁלֹשׁ,
כִּמְעַט- נְבִיאוֹת כִּמְעַט- נָשִׁים
עֲטוּפוֹת בִּפְרִיצוּת וְאֱ-לֹהִים וְאַלְכּוֹהוֹל

בְּמַגֵּב שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ

אוֹסֶפֶת מַיִם עָכוּרִים

וְאֶת רְסִיסֵי שֶׁלִּי, שֶׁנָּטְפוּ

עַל הָרִצְפָּה.

וְלֹא כִּרְצוֹנִי עשני,
שֶׁעִתִּים רוֹצָה לַחֲנֹק הַדְּמָעוֹת
בְּמִכְלָאוֹת הָעֵינַיִים,

וְלֹא רָצִית לִרְאוֹת,

כְּמוׁפַּחַדֵת שְשֶטֶף הֵחַיִּים הַלָבָן

הַמְכַסֵה הַכֹּל כְּהִינוּמָה,

יְלַטֵף קוֹצַיִיךְ

שְכֹּה כָּאַבְת לְגַדְּלַם.

אֶת רְסִיסַי (נִשְׁמָתִי)

לִתְרוּעָה

לדור.

לשביל המחבר בין יד ושם והר הרצל

אין שם

או יד

או מצבה.

שתצטנפי בחיבוקי כבדמיונות, שאשמור אותך גדולה ויפה. ומאושרת בכאב, וכואבת באושר.
להיות לך רוח, שתייבש דמעות. להיות לך הינומת כלולות ופרחי אביב.
להיות.

"בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב: מדוע בשש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" [שופטים ה´ /כ"ח]

"ויבא יפתח המצפה אל-ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין-לו ממנו בן או בת..." (שופטים י"א/ ל"ד)

"וימאן להתנחם"- מאי טעמא? לפי שאין מקבלים תנחומים על החי, אבל המת משתכח מן הלב... (מסכת סופרים, כ"א)

" "עד עקרה ילדה שבעה"- שנתחשבו לה שני בנים של פנינה. " (פסקא רבתי פרשה מ"ג)

הרוח הרעידה את מעט הסכך מעל לראשה, עוברת באיוושה בשרשרת החוליות הצבעונית, היחידה. הביטה סביבה, וגם ליבה נרעד לרגע. חג שמח, נסתה ללחוש - אולי לרוח, אולי לעצמה

העיניים התמימות הוארו בחיוך גדול. היא זכרה איך קוראים לו.

"ויבא יפתח המצפה אל-ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין-לו ממנו בן או בת..." (שופטים י"א/ ל"ד)

הפעם היא תכין כלי גדול, שיוכל להכיל יותר אושר.

בפעם הראשונה שהעיניים הגדולות הביטו בו ביאוש הזה שלהם, הוא הבטיח להגן בכל מחיר, ומישש את הצלקת הישנה בבטן. הוא הרי ידע מה זה ילד פגוע.

מזל טוב, ניסיתי ללחוש, אבל מהר הפנתי את ראשי הצידה, שלא יראה את הדמעות. איזה מזל יש לילד בן שמונה שמתקשר רק דרך העיניים?!