כוכבים מרצדים עלי אספלט
המשחרר שלכת מעגינה ממושכת.

חיוכים שחשבו לשבור החומות אגב שמחה
נשברים ומתנפצים אל מול התופת.

העט נחסם בצרחות שכליות;
בהתנערות ובמכות דבר ושחין

יִרְאַת ה´ לֹא בָּאָה
מִשְּׁנֵי רַמְקוֹלִים מחרישי אָזְנַיִם.

הם לא יודעים שאני כבר יודע
שכל היובלים מגיעים לים. כמעט.

לָרוּץ כְּאָחוּז אָמוֹק לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
לְהַגִּיעַ בּ"בּרכוּ אֵת ד´ הַמְבֹרךְ",
לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת כָּךְ;

מֶלַח הָאָרֶץ

הָרְסִיסִים שֶׁל הַמַּרְאוֹת
שֶׁאֲנִי שִׁבַּרְתִּי

הַטֹּהַר שֶׁבָּךְ, הַטֹּהַר שֶׁבּוֹ
יִדַמוּ לִי לְטַל שָׁמַיִךְ.

וְדַוְקָא הַיּוֹם

החורף בשיאו

לוטם שעיר

אלא מחלון של מטוס מעל עננים

להתרפק על האדם האחרון בעולם שעוד יודע לחייך. וזהו.