עוֹד יוֹם נִשְׂרָךְ,
לְחַפֵּשׂ מָה הַקַּיִץ הַזֶּה טוֹמֵן
בְּיָרֵחַ מִתְחַסֵּר וְתוֹרָה מִתְדַּפֶּקֶת

הַלַּיְלָה שֶׁבֵּין הַקֹּדֶשׁ לַחוֹל קָצָר

אֲנִי מִפְרָשׂ
אֱלוּל שֶׁלִּי מַגִּיעַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה
כְּמוֹ כֶּתֶר, כְּמוֹ כַּפָּרוֹת. הַמִּשְׁקָל
שׁוֹקֵעַ

הַחֹם שֶׁל הָעוֹלָם עוֹלֶה פִּתְאוֹמִית
וְאָז צוֹנֵחַ. 
(מָה הֵם תַּסְמִינִים אִם לֹא
כָּל הַזֵּעָה הַזּוֹ)

אָנוּ מְשַׂרְטְטִים קַוֵּי קִיּוּם
לַגּוּף הַזֶּה

שֶׁל שָׁלוֹם וְשֶׁל אוֹר וְכָל אָדָם

אפשר כבר להריח

הַגּוּף כֻּלּוֹ תְּפִלָּה רוֹחֶשֶׁת
וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ
יֵשׁ נְפִילוֹת שֶׁמְּחַכִּים לָהֶן

כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן אַתָּה יוֹשֵׁב שָׁם לְמַעְלָה
מַצְחִיק, אָה. אֵיךְ פֵּרוּרִים שֶׁל מַיִם

רָמַת הַהַשְׁגָּחָה הַנִּדְרֶשֶׁת:

הָאֲבָנִים גּוֹמְרוֹת עָלַיִךְ
[כְּמוֹ חֻלְיוֹת]
שׁוּעָלִים מְהַלְּכִים בּוֹ וְחֶסֶד

פֶּלֶא עוֹטֵף, גַּם בְּ
אַרְעַי וְמֶרְחָק
מָאתַיִם וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה קִילוֹמֶטְרִים

יש אומרים מקווה. אני אומרת
יבוא יום

כֻּלְּךָ עֹנֶג
כְּמוֹ חֵץ, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה שֶׁל מֵרְפִי. וּפֶתַע
אֱלֹהִים

הַשָּׁעוֹן דָּפַק
לֹא סָדִיר עִם הַלֵּב, אֱלוּל רָדַף אוֹתָנוּ בְּהַסְוָאָה שֶׁל מֶלֶךְ
לָבוּשׁ תַּחְתּוֹנִים.

מִי שֶׁנָּפַל עָלָיו שָׁבוּעַ קָשֶׁה, דָּחוּס
רְגָעִים יִטַּלְטֵל בַּדְּרָכִים וִיסוֹבֵב וְיִקְרָא:
שָׁלוֹם

סָגַרְנוּ? כַּמָּה מִלִּים יָפוֹת, הַעֲלָאָה וּתְגוּבוֹת

צֵרוּף הַמִּקְרִים הַזֶּה לֹא מְסֻבָּךְ.

כַּמָּה אֶפְשָׁר
עֵינַיִם-עֲצוּמוֹת-בְּכַוָּנָה-אוּלְפָּנִיסְטִית
לְשַׁקֵּר לְךָ

חֹרֶף בִּירוּשָׁלַיִם

בָּעִיר הַלְּבָנָה
הַיּוֹם, רָאִיתִי חַיִּים.

הָעֻבְדּוֹת הֵן פְּשׁוּטוֹת.

(מסתבר שתסמיך זה אסוציאציה)

קצר וחמים כמו

שְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
לִשְׁקֹעַ

לבושים בבגדים של שבת
וזאת את ש
מכורבלת בטרנינג סגול

שיישאר לבן

אור וחושך וקולות אפופים
כסאות עשויים עננים וצחוק קלוש בתוך האוזן

עגורים נודדים

נערה שוכבת בין הכבשים הלא קיימות, מדמיינת שעשויה מדמעות אטומות, ממקביליות. היא זויות מתחלפות, מתאימות, נגדיות. ושוב לא מבינה, ושוב עייפות.