מִי שֶׁנָּפַל עָלָיו שָׁבוּעַ קָשֶׁה, דָּחוּס
רְגָעִים יִטַּלְטֵל בַּדְּרָכִים וִיסוֹבֵב וְיִקְרָא:
שָׁלוֹם

סָגַרְנוּ? כַּמָּה מִלִּים יָפוֹת, הַעֲלָאָה וּתְגוּבוֹת

צֵרוּף הַמִּקְרִים הַזֶּה לֹא מְסֻבָּךְ.

כַּמָּה אֶפְשָׁר
עֵינַיִם-עֲצוּמוֹת-בְּכַוָּנָה-אוּלְפָּנִיסְטִית
לְשַׁקֵּר לְךָ

חֹרֶף בִּירוּשָׁלַיִם

בָּעִיר הַלְּבָנָה
הַיּוֹם, רָאִיתִי חַיִּים.

הָעֻבְדּוֹת הֵן פְּשׁוּטוֹת.

(מסתבר שתסמיך זה אסוציאציה)

קצר וחמים כמו

שְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
לִשְׁקֹעַ

לבושים בבגדים של שבת
וזאת את ש
מכורבלת בטרנינג סגול

שיישאר לבן

אור וחושך וקולות אפופים
כסאות עשויים עננים וצחוק קלוש בתוך האוזן

עגורים נודדים

נערה שוכבת בין הכבשים הלא קיימות, מדמיינת שעשויה מדמעות אטומות, ממקביליות. היא זויות מתחלפות, מתאימות, נגדיות. ושוב לא מבינה, ושוב עייפות.