שערה פרועה ומבטה מושפל.
עוד רגע
זכרון לילות בפארק ימחה בקערה

כבדות של חורף נצטברה בסוליות נעליי הגבוהות
ואינה מתנערת על השטיחון שבמפתן הבית.

במדבר אין עירוב
המכתש הוא רשות היחיד
של הקדוש ברוך הוא.

בשיעור אמונה

מציירים בשחור ולבן

כוח ופועל.

כשהקיום נופל

לקלע

בין מחיאת כף לכף

לחלל הפנוי

שבין כפלי השניוּת

[מדרש על יומא ג:

"אמר ר´ יונתן... מה תלמוד לומר "קח לך"?

כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם..."]

מבעד לחלונות הזכוכית הענקיות

של בית המדרש הרחב

המשקיף להרי חברון

מתגלה שאתה קטן.

הערבים שהיינו לומדים
וברקע דיבורי קודש בחול מתערבבים
-"ברור שזו דעת אביי אליבא דתוספות!"

לפנות מתוך התוהו
בלי קשר לפליאה
גם אחרי ריקוד תנועה סוער

שוֹיִין, אז נשב על ספסל

תחת הברוש.

אתה תאכל לתאבון את לחם האובייקט שלך

בליווי חביתת הסובייקט המקושקשת.

"הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא

לפני בוא יום ה´ הגדול והנורא;

כשנגמר לי החומר, עברתי לסמים קלים יותר- שינה.

קירות החדר עטופים בכריכות עור העומדות בטורים ישרים. על הרצפה שברי מזרקים חדים צבועים בדם קרוש ושרדי פלטרים חרוכים שנתעשנו עד תום.

אנחנו ידענו שזה בגלל המחלה של אבא וכל הטיפולים שלה. ידענו ושתקנו.