אתה עובר בין הנוסעים ברכבת הקלה בירושלים, עיר הקודש. לבוש מדים מעומלנים, אתה בוחן את כרטיסיהם של היושבים ושל העומדים. נדחק ביניהם, שואף את ריחם.

עתיק כזה, יפה. יש בה אויר מיוחד, רוח נעימה שמלטפת אותי כל פעם שאני עוברת. ויש בה אנשים, הרבה אנשים, האמת יש בה בעיקר אנשים.

הוא עלה לענן האפור ההוא, שבוי, בתנוחת עובר. מחומם היטב. ברחם האש הרוקדת. מחול שחור.

יפה לך ככה, אני רוצה להגיד לה. אבל שותקת. כמו תמיד שותקת. כאילו שמן הרגע הזה, של פתיחת הדלת וההזמנה להיכנס פנימה, לבית שאני מכירה בו כל חדר וחדר, כל מרצפת, קרמיקה ומדף, מרגע זה איני יותר איה, אלא מישהי אחרת; כנועה, חרוצה, שותקת.

החלטנו להזמין משהו לשתות, כדי לצנן את האווירה. המלצר הציע את המגוון, ואמרתי שלפני אוכל אני שותה רק בלאדי מרי, מהול עדין.

תום צועקת מרחוק שהוא עוד ייבש ככה את הכינרת. הוא מביט בה מרחוק, צוואר הברבור שלה מתקמר והראש מטלטל לאחור כשהיא צוחקת, השיער נשפך על החול הרך. עמיר ממלמל כמה היא יפה, הוא שותק רגע אומר, אפילו ככה במדים ונעליים גבוהות.

את, הוא עונה לה, את אפילו לא יודעת כמה זה בדיד כתום.
מטומטמים, האישה צועקת, מטומטמים, כל הגברים בעולם. אם יש דבר אחד שיש לי מזל זה שלא נולדתי גבר.
מטומטמים? עידו לא מאמין שהיא אומרת את זה אחרי הטעות שלה, הגברים מטומטמים?

ואז- "נותרו לך שלושה, אולי ארבעה ימים".
הוא לא אמר פלג. אולי כי ידע, שאחר כך לא יהיה שום פלג

אני מכיר את הגברת הזאת. היא היתה מורה שלי. לא סתם מורה, ממלאת מקום. וואלה איך היא ממלאת מקום.

לאחר מספר תחנות, החל לחוש שמשהו היום שונה. הוא לא הצליח לשים על כך את האצבע...ואז הוא נזכר בו

יש איזו ארץ באירופה שיש בה רק ארבע שעות שמש, לא? כן, זה נשמע טוב. זה משאיר לה עשרים שעות ביממה שבהן אפשר להתחפר בשמיכה ולהעמיד פנים שבחוץ עדיין לילה, ושאין שום סיבה לקום, שום אוניברסיטה, שום מאפה נאמן ללכת לעבוד בו, שום מאור-