משחררת עצמה לעולם
בתנועה מתמדת
בריקוד פשוט
בשקט.

ותדעי

לכתוב שירים

עד שוך הסערה
יקדמו פניי את פניך

מול הים
ללכת
לחשוב מחשבות רחוקות

ספינה שטה
במים עכורים
בתוך צמחים שוטים

אישה היא שופר
התעוררו לשמוע קולות
לידתה.

תשעה באב מידפק על דלתנו.
עוד רגע קט יבלענו
אל תוך נבואות החורבן

ובחיזיון שריפה גדולה
צעדתי אל עבר העזרה,
שם שכינה יללה
על אותם שועלים
מחבלים בכרמים.

צמודות.
אמא ואני.
ידה נוגעת בשערי.

להביט מהחלון,

לראות שמיים תכולים ולהבין שאינך כאן.

הוצאת נשימה
מבין אצבעותיי

רוצה אני

שתישאני מעל

פטפוטי הכסילים

הרצון שלי- אש
ואתה מים,
הזורמים לְאִיטָם
מנסים להשקיט לב
גוף

כמה תשוקה יש בשיגעון
כמה רצון
אמת.

היה בו דיבור,
אולי רק מילה
לעיתים אנחה

תשיר
לא תהיה משוגע
תתקרב עוד, רק עוד קצת
תשמע
זהו הקול שלך

משהו בי זועק עכשיו
לכתוב לכתוב
לומר מילים מתחבאות.

ימים של גשם,
אפור.
ערפל סמיך
בידיים רוחשות כבוד.

הנה הם מושלכים לפנייך כל תמונותייך.
לא אבין, גם לא אנשום אותן, לא אוכל.

נַשַׁמְתָ
בְּתוֹכִי
כְּמוֹ צֵל שָׁחוֹר גָדוֹל.

נשמה נטושה.
ננטשתי במערכה
על האמונה.
פסחתי מבין הכתלים הסוגרים...

נשמה אני, כואבת חורבן אין סוף.
מגדלים עמוסי מדרגות
ושקט מעליות יורדות.

מהי אהבה?
האם אמיתית היא או צבועה בנקודות שחורות מתרחבות
על שמלת חנה´לה הקטנה?

הַצָמָא מַרְוֶוה בִּי עִיצְבוֹנוֹ,
מְפָלֵחַ בִּי פְּלָחִים חָמוּצִים שֶׁל תוֹם עָבָר.

מְחַבֶּקֶת אִימָא אֲדָמָה רְגָבֵיהַ, אֶרֶץ חֶמְדָה מְפָזֶמֶת שִׁירֵיהַ,
לְהוֹדוֹת וּלְהָלֵל בּבִגְדֵי לוֹבְנָה כְּכַלָה בְּחֲתוּנָתָה.

כבתוך מנהרה נוסעת בזמן, מחפשת את האור, מגיעה לקצה, נושמת נשימה,
טועמת סוכרייה להמתיק את יומי ושוב...

אני הולכת בשדרה בין עצים מטים לנפול.
הולכת ונעצמות עיניי מהשמש המסנוורת
בין קורי השינה הנשזרים מסביב גופי.

עתה ידעתי כי לא שילחת את עבדיך וגם אני נתתי אותותיי,בתוך מחסן התבן, בימי רעב, לא משכת את קש שערותיי.

התמונה, ראיתי אותך.
קיים.
מלא אהבה,
חמלה
אל
ביתך הקטנה

השמים רועשים,
צבועים באדום אדמה רותחת

אני פה,
ולא שם.
אני שם,
ולא פה.
לא שם וגם לא פה.

ידיי בחול העדין
מול השרוף.
חלקת מדורה קטנה מאתמול,

רוכל צועק
הכול בשקל
ואני מאזינה
לדממה.

איני יודעת
מה רציתי,
יודעת שהדמעות עמדו מלכת
בתוך גרוני
ועיניי הצטעפו לקבלן
בסבר פנים יפות.

צועדת בין השלוליות,
הן נקוו מגשם ראשון,
רוצה לטבול בתוכן,
אולי הטהרה מחכה לך וגם הוא.

בחשוף הזה,
המוסתר בלבושי שמחה בלים.

התשובה תלטף את שערות ראשך.
התפילה תקדם את רצונך.
הצדקה תמלא את כיסך בתבונה...

אולי את מחפשת מזון?
קצת תבליני אהבה ישנה
שעוד לא שכחת?

כאורז ריק בתוך מלא,
מעלה ניחוחות בישול
במטבח ריקני.
ושוב הטרילילי
הזה מנקר בראשי

זמזומי חורף קודר,

ליטוש עור מחוספס.

ענן שחור מרקד ועמוד אור.

ואני בזזתי את מתנותייך
שלא תגיע אל משכן ליבך
ותנוח בשלום על משכבך.

אולי החבאתי אותך אי שם מחוץ לגופי, מעבר להרי החושך, איפה שכל הצפרדעים קרקרו בביצה מול הנרקיס הבודד שחשב עצמו למיוחד.

המילים פה פשוט יוצאות, אני לא מתכוונת לכלום ומלא כוונות יוצאות לבדן למחול סוער בתוך מוח עייף מריצה לא ברורה.

הַחָיִים עוֹבְרִים לְיַד, אַנִי בַּחוּץ.

אַף אֶחָד לא נוֹגֵעַ, גַם אַנִי לא.

אענה ל"אסור" הזה שאיני יכולה לדהור יותר ולהשאירן מאחור...

משוגעת.

כך חשבתי על עצמי, באותם ימים עת הכול היה אנדרלמוסיה מסודרת ומאורגנת להפליא.

משבצות משבצות צהובות ישנות.

גשם עכשיו בחוץ, אני בפנים, הטהרה מחכה לי, אהיה בה בכל גופי, גם הנשמה תקבל מתיקות, שקט וסבילות. רוצה בסובלנות.

כמו רמזורים בנסיעה על כביש מהיר, פתאום עוצרים בי מלהרגיש, אדום אדום מאירים

עולם הוא פרוזדור לתיקוני נשמות מסתובבות.

חיבוק זו עטיפה, אלף שכבות של הגנה.

הנותן לגופי תחושת יציבות

בתוך סערת התחושות המסתובבות סביבי

וכן, גוף, אני יודעת שאני לא ממש בסדר ושאני לא משקיעה בך מספיק אוכל בריא ותזונה מאוזנת.

לבן האדוות מבריקן, מחזירות אורן אל השמש הצופה אליהן ברותחין.

וכעונש לחטא קדום, היקום מסתובב סביבי והעבודה הזרה מתגלגלת בבעירה תחת רגליי הקופאות. אין הדם זורם והינך מלעיטני מהאדום האדום הזה.

ומה עושים כשאתם בורחים ממני? מה? יש לכם רעיון?

ואני זקוקה, זקוקה להרבה מהחופש הזה, להרגיש את הטעם שלו, את הצבע, המרקם, לחוש שאני באמת עפה...