אִם הַכֹּל רַק בְּדִיחָה עֲנָקִית
וְלֹא כָּזוֹ מַצְחִיקָה

לִבְדֹּק אִם הַכֹּל נָכוֹן בַּתַּחְבִּיר
וְאָז לְסַוֵּג כְּסִיפּוֹרֶת אוֹ שִׁיר

אִם פָּגַשְׁתִּי בַּמְּנֻוָּל וּמְשַׁכְתִיו לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

אֲנָשִׁים מִסָּבִיב מְנַסִּים לְחַקּוֹת

שַׂחְקָנֵי קוֹלְנוֹעַ שֶׁמְּנַסִּים לְהֵרָאוֹת

אַךְ מוּזָה אָמְרָה "מִצְטַעֶרֶת מְאֹד,

בְּחוֹם שֶׁכָּזֶה אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד

אֵין שׁוּם רַעְיוֹן, וּכְלוּם לֹא עוֹזֵר

יִתָּכְנוּ שִׁנּוּיִים כְּשֶׁבַּחוּץ יִתְקָרֵר.."

גַּמָּד מְגֻדָּל הַבְּלוֹרִית

הָיָה יוֹשֵׁב בְּתָּמָר אוֹ כָּסִּית

מִתְרַבְרֵב, מְסַפֵּר עֲלִילוֹת

שׁוֹרֵק וְקוֹרֵץ לַבָּנוֹת

נָכוֹן, זֶה פַּעַם הָיָה אַרְיֵה

אֱמֶת, עַכְשָׁו זֶה מָלֵא בִּדְּבַשׁ

אַךְ אֲבוֹי! הִנֵּה נִשְׁפָּךְ מִבֶּרֶזָמְזוֹר,
זֶרֶמוֹטוֹ עָכוּר אֶל הַכְּבִישׁ הַשָּׁחֹר,
שֶׁל רֶכֶב, עַשָּׁן, וְחוֹם וּצְפִירוֹת,
הַחוֹם עוֹלֶה, הַצְּפִירוֹת מִתְגָבְּרוֹת

שׁוּרוֹת לְבָנוֹת

עוֹד עוֹלֶה הֶעָשָׁן מִבֵּין הֲרִיסוֹת
וְשֶׁקֶט שֶׁל מָוֶת שׂוֹרֵר בָּחוּרְבוֹת

הַיּוֹם רָאִיתִי הָמוֹן אָזְנִיּוֹת
כָּאֵלּוּ קְטַנּוֹת
שֶׁבְּתוֹךְ הָאֹזֶן, אוֹ מֵאֲחוֹרֵי שֶֹעָר מִסְתַּתְּרוֹת

אַחֲרֵי כָּל הָעֲטִיפוֹת
הַשְּׁקָרִים, הַמַּסֵּכוֹת
הַהַצְהָרוֹת, הַהַצָּגוֹת
גִיבּוּבֵי הַמִּלִּים וְהַהַבְטָחוֹת

כְּשֶׁסָּבְתָא מְסַפֶּרֶת,

הַכֹּל צִבְעוֹנִי

תְּמוּנוֹת אֲפֹרוֹת מֵהָאַלְבּוֹם

מִתְעוֹרְרוֹת לְחַיִּים

אֵיךְ נִפְרַם בֶּן אָדָם
בְּדִיּוּק כְּמוֹ בֶּגֶד

מְלַקֵּט אֵלִיָּהוּ פִּיסוֹת שֶׁל עוֹלָם
אוֹסֵף לְסָל גָּדוֹל מִקַּשׁ
כְּדֵי לְסַדֵּר אֶת הַכֹּל מֵחָדָשׁ

הַשִּׁיר הֲכִי יָפֶה בָּעוֹלָם
רִחֵף מֵעַל פֶּרַח שֶׁיֶּלֶד נִרְגָּשׁ
הִגִּישׁ לַמּוֹרָה בְּחִיּוּךְ מְבֻיָּשׁ
אַתְּ, הֲכִי מִכֻּלָּם

עַל כָּזוֹ מְצִיאוּת

בֵּין בְּדָיָה לְסִיּוּט

קוֹמֶדְיָה מְטוֹרֶפֶת

עַל שִׁלּוּב בֵּין סְדוֹם לְחֶלֶם

נָא לְהִתְרַחֵק מִשְּׂפַת הָרָצִיף

הַיּוֹם מְדַבְּרִים וְחַיִּים בִּמְקוּטָע

הַיֵּאוּשׁ
לֹא לַבוּשׁ בְּבִגְדֵי אֲבֵלִים
לַרֹב הוּא נוֹטֶה לְאָפֹר
מְחוּיָט, חֲלִיפָת עֲסָקִים

הַתּוֹעִים בַּתֹהוּ

בּוֹסְסִים בְּעַצְמָם

לְמַּרְאֶה הַשָּׁחוֹר

רַק אֲנִי יָתוֹם נוֹתַרְתִּי בִּבְדִידוּתִי

תּוֹעֶה וְתוֹהֶה מִתְעַמְעֶם לְאִטִּי

בְּרֵאשִׁית הָיָה סֶדֶק

אַחַר רְסִיסֵי מְצִיאוּת הֵחֵלוּ לִפּוֹל

אֵין סוֹד

אֵין נֶעֱלַם, אֵין נֶחְתַּך, אֵין יוֹנָה

אֵין צוֹרֵךְ בְּאֵלֶּה.

אֲבָל..

נָכוֹן, זֶה הַסּוֹד. לִגְרֹם שֶׁיַּאֲמִינוּ בְּכָךְ.

מבצע השמות

אוֹבֵד הַשֵּׁנִי לְמַלְכוּת

בֵּין הַדִּמְיוֹן לַמְצִיאוּת

קַנְיוֹנִים-טַחֲנוֹת-רוּחַ

וּפָאבּ-מַעֲיָן-יַיִן

דָּרַך אֶשְׁנָב צַר

נִתַּן לְהָצִיץ דַּי קָרוֹב

הַחַיִּים, כְּנִרְאֶה כְּבָר שֶׁלֹּא

הֵעֵם, הָאָרֶץ, הַחֵרוּת. אֵלּוּ הַחַיִּים

רַק לֹא עַצְמָם

מַשֶּׁהוּ כָּאן לֹא עוֹבֵד

לְאִישׁ הָאֱמוּנָה נִמְאַס לִהְיוֹת בּוֹדֵד

שוב קמתי


מקברי בו שכבתי

מלכות ומקדש עומדים מול עינינו

אך בינתיים, את ההגה תופסים

טירוף וכבוד

וחלום אחר

הַמִּלָּה כְּתֵיבָה
מְכִילָה כָּל כְּתִיבָה
נִכְנַס בָּהּ כָּל דָּבָר
רַק לֹא....

לכרכי הים לא נסעתי

אך ברשת דומה נכרכתי

אל מעבר לים לא הלכתי

אך דמעות כים שפכתי

אריזה מקסימה, המפלץ מאחור
ובלי להרגיש, נוצר לו החור

קולות, קצב, קסם, בס,
אוויר, אדמה, רגלים,
לב... הכל פועם..

מַבְלִיחַ לְרֶגַע,

קְטַנְטַן, בַּאָחוֹרֵי הַתּוֹדָעָה

מַצְמִיחַ שוֹרָשִים

אֲנִי- כְּיוֹנָה.

גַם אֲנִי קִבָּלְתִי

כל כך סמכתי עליך

הַיֶלֶד נִדְרַס.
נִמְאַס, נִרְמַס, נֶאֱנַס

תוֹדָה שֶחָשַבְת גָם עֲלָי.

בֵּין שִיעוּר אֶמוּנָה,
לָזֹאת שֶבָּתְמוּנָה,
בֵּין אָגַדוֹת חָזַ"ל,
לשוּ"ת על שָזַ"ל,

שתי אחיות הן. זו הצעירה, היא היפה מבין השתיים. כל כך זוהרת, ומאירת פנים לכל אחד.

מהחתולות נעלה ציון, שם נוכל לקנות משהו לאכול, עם עדיין נשאר לנו תאבון,

נא להעיר אותי אחרי המבול

הייתי בטוח שזה AM..

ירושלים, מוזיאון ישראל

יצאה יותר טוב מהקודמות. הייתי חייב.

ישלח חציו

אותי זה שעשע.

כמה חבל שככה בטבע

שביל של מלח, או חצב?

אין על רקפות.

כד מושלם וסימטרי בפרסת הנחל. מכירים את המקום?

לא הצלחתי להבין מה הם מדברים, והם לא הצליחו להבין אותי. הם דיברו עברית, ככל הנראה. אני, בוודאי שדברתי עברית, ובכל זאת, לא דברנו באותה שפה.

ביציאה מבית הכנסת עמדו דלפונים שמכרו סגולות לעושר, ומודעת ענק הודיעה על תיקון אלף השופרות, שייארך במשך מאתיים ימים, על ידי ג´ פעמים ח"י מקובלים, לכל מי שידבנו לבו תובב"א ומעלה שקלים, בחמישה עשר תשלומים.

קור כזה שאלף שמשות לא ימיסו, קור כזה שכבר לא חשים בו, וגם לא בך. נו, גם זה לא ריק מוחלט?

מצב חירום קטסטרופלי כזה לא היה זכור מעולם, אפילו לזקני הכולל.

רק אז חזרה נשימתה, וחזרה היא אל המטבח. הניחה את הספר בזהירות והרגישה הקלה - הוא לא יכעס. באמת מזל שהצליחה. זה מאוד מרגיז כשמרטיבים לך את הספר.. ואם הספר היה מתקלקל... הוא היה מצטער מאוד.. הוא היה...