בארץ די קרובה התגוררו זה לא מכבר,
שני חברים מצוינים – קנבן העיר וקנבן הכפר.

הם עומדים בשורה, ומחכים. ניגשים אט אט ושולחים ידיים קמוצות – אוחזים, ובוטשים וקורעים.

בממלכה קטנה וקסומה, בפאתי ארמון מוזהב, התגורר אביר צעיר בשם סר ניקולאס – או ניק בפי החברים.

"אם את חכמה, יפה – אותך אנו צריכים!
מלך מחפש מלכה, לא למתווכים!"

בדיוק התכוונתי לעצור לנוח, כשראיתי אותם ממולי. חבורה של אנשים קטנים שהסתכלו עלי בפנים רציניות ובפנים צוחקות ובפנים כועסות ובכמה פנים שלא הצלחתי להבין.

אליהו היה מתנקש, וזה די מצא חן בעיניו.
שעות העבודה היו נוחות, הכסף היה טוב, וזה נתן לו תירוץ ללבוש מעילי גשם ארוכים ומשקפי שמש – כמו שהוא תמיד רצה.

הדמות רכנה מעל קימבלי וסתמה את פיה בסלוטייפ אפור. " זהו זה ילדה. עכשיו תסתמי את הפה שלך – יֶה?"

היום הראשון בו פגשתי את מר – שים, היה, לפחות בהתחלה, יום מאוד עצוב בשבילי. הייתי אז ילד בכיתה ב´ וכל הכיתה יצאה לטיול שנתי.
כמעט כל הכיתה.