השמיים נצבעים
בעזות מצח
הבדידות ניצבת
גלוייה

התפרצות חרישית
מהוססת
עטורה כתרי זעם
בשתיקות, מופזת

אאזין לחְשְכַּת הדממה
בעודךָ ישן
בעודי ערה

שברתי את
הכלים
אחד אחד,
באטיות מכעיסה.

זה משתמע
לשני פנים.
שניים, לא שלושה

הצטברתי באין
נבצרתי מלראות
התבצרתי בתוכך, שוב
סירבתי לעזוב

אוֹר עַרְפִּלִּי מְנַמְנֵם

חוֹדֵר בְּאִטִּיּוּת פְּנִימָה.

מִתְגַּפֵּף

עִם הַצְּלָלִים

נוֹשֵׁק

לַאֲמִירֵי הָעֵצִים.

קונטרס של מטאפורות
שריטות כהות
של מחשבה
רגש מעוטר בשכלתנות
קמצוץ אי- ידיעה

שערי אינסוף נפתחים
מחכים שאבוא
שאכנס פנימה
שאלחש צעקה
שאצעק לחישה

מילים גבוהות, מרוכזות
ניקוד מדוד
אותיות מבוזרות

משורר לא יודע להשתמש
בתואר השם
רק
בתואר הפועל

ענה לי
אמרה לו בתחנונים
ליבו עשוי פלדה יצוקה
לענות לה-
לא אבה.

רק על עצמה לספר ידעה.

על עצמה-

לא על אחר.

מבטך ישיר
לחיי נצבעו
ארגמן.
צלילות אישוניך
מול דמי החם -
ניגר.

מקימי מאשפתות
מזרעי
פורענויות

תהלל אותי
בְּשִמךָ,
בתוף ומחול
אְתְהולל.
כי עוד עודנו
ועודי,
אְשְתַבְּלל בְּחִבלי עקשנותי.

זגוגית החלון

יפה יותר

כשהיא מלוכלכת.

ויין ישמח לבב אנוש.
אנוש מדוכא בחלקו
אינו שלם בשלמותו.

ערפילי מבטיה

עולים אל על

צחנת כאביה

מתפשטת

על אדמת נכר

מוות בכל פינה
גופות חסרות נשימה.
איבה מהולה באימה
שנאה מלווה בשתיקה.
פחד אימתני
מהלא נודע

מטה
בין תהומות העצב
ניצב איתן
מר דמע.
הוא עונד שרשרת זהובה
עם חרוזי כאב
ואבני חרדה

מיהי הנשקפה כמו שחר
שדומעת בלילות
ברה כחמה
ששוללת אהבות

חשכת הליל
מעירה את הלב הרדום
מתירה את השבוי
משלשלאותיו.
מבליחה באפלה
ספק בעורמה
ספק אם באמירה גלויה.

נסיך קטן
יצור השוכן בתוכי
פנה את הדרך-
כך שתיהיה קלה.
ערום את האבנים-
כך שאוכל לחצות אותה
בבטחה.

אני נזקקת לחום אנושי
למילה אחת מיותרת
כדי לייבש את הדמעות שעל הכר

בכי שלך
שווה אלף דמעות
שלי.

חימה הפורצת ממך
לא משתווה
לחרון אפי.

הימים חולפים על פנייך
בעורמה
השנים רצות
ולא משאירות מקום
להתבוננות מעמיקה.

אבודה
בעולם ללא קץ
שבוייה
בקסם בלתי נלאה
ניצבת
בחלום לא לי,
תמידי.

ידי נפרשות
וטועמות מן הפלא הקסום.
פי נפער
ומצפה לטיפה סוררת
שתרווה את הצמא.

אני נמנעת מלראות את האמת,
עוצמת את עיני בפני ההחלטה
לא מביטה פנים מול פנים
מול "האני" החדשה שנוצרה.

נשרטת על ידי סבך קוצני
נעקצת עד זוב דם
עד זוב כוחי.

ככלות הכל -
זו את
אז קבלי זאת
למורת רוחך.

אולי החזות היא זו המטעה
ולא הרגישות הפנימית
הדו פרצופית.

הוודאות נהפכה מזמן לאי
הריקנות הופכת בקלות לוואקום

תסתכלי סביבך
תשאפי לקרבך
תלמדי לחייך

לו יכולתי לרצות משהו
שלא נשגב מבינתי
אלא רגיל
ואפילו קרוב לליבי

השריון שלי כבד עלי, הר נבו על גוף קטן

הוא עמד שם, פניו מופנות לחלון, אל מה שנמצא מעבר לחדר השומם בעל ארבעת הקירות. גופו כמה להרגיש את האוויר מכה בעורפו ולוחש לו לחישות תמימות, פותח בפניו את הצוהר שהיה סגור זמן רב כל כך.

היא ערירית ויתומה. אלמנת אהבה.
רוח הים מהדהדת את כאביה, החול הזהוב מתערבב במליחות דמעותיה. היא מטביעה את רגליה באדוות הגלים, מבקשת להיעלם, כאן ועכשיו.

מרגע שיצאה לאוויר העולם ידעו סימה ויעקב ששמה יהיה פלור. עיניה היו בצבע כחול עמוק, כמו האוקיינוס ופנייה נהרו.
האחיות עמדו לצד הדלת כדי לחזות בפלא הפצפון, וסימה הנרגשת לא חדלה מלדמוע

אדון שלמה היה איש טוב. הוא לעולם לא צעק או דיבר בגנותו של מישהו. הוא כיבד את כולם, אפילו את גברת מירה המשוגעת שהייתה צועקת על עציצים

שם, על גבי נדנדה מקרטעת הוא ישב לו. בכלל לא אכפת לו שקר בחוץ ושיורד עליו גשם. אדרבה, אולי הוא ימות סוף סוף ויחסוך לעצמו דאגות מיותרות ובטן מקרקרת.

העיניים כמעט ונעצמו לי, העייפות הגיעה לשיאה והתנקזה דווקא עכשיו, בעיצומה של הרצאה על הגשמה עצמית.

עמדתי בבקו"ם בקושי רב, רגלי רעדו ללא הפוגה, ידי הזיעו ובחילה נוראה עלתה במעלה גרוני. חשתי שעוד רגע קט ואני בורח מפה. הפחד פיעם בעורקי וקול קטן בתוך ראשי אמר שוב ושוב "ברח אלכס, ברח.."

המוזה שלי הלכה לבקר מישהו אחר, כנראה שיעמם לה לצידי, היא חיפשה קצת אקשן בדלות מילותי, עד שהרימה ידיים ונכנעה ליצר הסקרנות שלה.

עפעפי נעצמות ובמוחי מצטיירות להן הכבשים שנספרות יחד עם המחוג הדק שנדמה שפועם יחד עם פעימות ליבי. זו כבר הכבשה האלף שלי ושנתי עדיין לא באה לעייני...