אַתָּה מַכִּיר אוֹתָם טוֹב, אֲנִי יוֹדַעַת,
כְּשֶׁהֵן נוֹפְלוֹת עַל הַקַּרְקַע
מִשְתַבְּלְלוֹת לְאִטָּן, יְבֵשׁוֹת

מוֹחֶקֶת יוֹם וְעוֹד אֶחֲד,

שַׁבָּת וְחַג

עוֹקֵבֶת אַחַר אוֹרוֹת מְכוֹנִית
מִתְרַחֵקֶת מְהַמָסְלוּל שֶלִי.

"בשביל להתבשל טוב צריך ללכת עם המתכון ולשים את המצרכים הנכונים" (טבחית)

לֵילוֹת שֶׁל חֲלוֹמוֹת עַל מָה שֶׁתַּגִּיד לִי
שִׁיכּוֹר
וְכֹל כָּךְ קָשֶׁה לַחֲשֹׁב שֶׁתִּרְקֹד שָׁם
חוֹבֵק אֶת כּוּלָּם חוּץ מֵ

הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ.

אַתְּ מַכְאִיבַה לִי, אַתְּ יוֹדַעַת.
יוֹתֵר לְעַצְמֵךְ מַעַבִירָה,
אֶת הַצוֹרֵךְ שֶלָךְ לְהַרְגִיש

פַּסִים שֶל שֶלֶג מַבְהִיקִים עֲל הֲהַרִים מִמוּל,
עֲל הַפַּח אֲנִי שוֹמַעַת טְפִיפוֹת שֶל גֶשֶם

שְמַחוֹת שֶלָה
מְנַסְרוֹת בְּחָלָל שֶבִּי

לֹא מַצְלִיחַה לְהַשְתִיק,
לְנַטְרֵל, לְכַבּוֹת
מֵגִיפָה תְרִיס וְשַעַר עַל בַּרִיחַ.

שוּב מוּלְךָ,
אַתָּה וַאֲנִי
אֲנִי-
וְאַתָּה

שְיַעָבוֹר הַזְמַן הַמִזְדַחֵל
עַל הַמַסְלוּל

צִיוּר גָדוֹל, חִיוּךְ כַּמוֹךָ
עֵינַיִים בַּצֶבַע הַמִתְחַלֵף שֶלוֹ

מַרְקִידָה אֶצבַּעוֹת נִשְלָחוֹת

כבר לא אכפת על מה עולה

ושייקח לאן שייקח.

ומישהו עולה, ומישהו יורד

ודלת נטרקת בפני מישהו אחר

על שפת מדרכה,
בדיוק במקום בו מתחלף

חולפים ברחובות
צל לצד צל
לב פועם,
חיוך מבין

כיסופיך כיסופיי,
ותחינותיך- תחינותיי.

רוצה להתעטף שוב במילותיך,
לרקוד את המחול ההוא, המטורף, שרקד בתוכי לשמע קולך.

היא הרימה את מבטה
גבוה,
למקום בו נושקות האבנים לשמיים.

היא ירדה מהאוטובוס בתחנה הלא נכונה.

לא נכונה לה, מבחינתה, מבחינת הנפש, מבחינת כמה שהיא יכולה להכיל ביום אחד.

היא חשה שהיא נקרעת.

ושוב אני מוצאת את עצמי חושבת איך לומר לו לא ונוזפת בעצמי שוב שהבטחתי לבוא בראש פתוח...

תיקים שנושאים כאב
וכל המטען על שתי
כתפיים עייפות
(אייל גלס)

לילה אחרון לא נותן לי לישון, ממלא את החדר אוויר געגועים, מילים שלו ושלי מחכות להיאמר, מחר, מחר.

ואני חושבת שזה כמו מנגינות-
כמה יש? אלפים, מיליונים?
ועדיין אין סוף ללחנים, למילים, למזמורים.
אבל אני לא אומרת, אני שותקת לצידך.

ויש שנים, אבל אל תגלה לאף- אחד יונתן, שאני לא זוכרת באיזה תאריך זה בדיוק קרה, ומתי האזכרה שלך...