היי. דניאל דהאן, יליד 92, יודע קרוא וכתוב.

מוזמנים בחום להגיד שלום!
https://www.facebook.com/dtamish

חלום, או: קינת הסתיו של צֶלְזָעַרְטוֹב
צֶלְזָעַרְטוֹב, אני אֵי הוא
מעיר, מרחוב של סתיו,
ראיתי כי היער פה
עולה על כל גדותיו!
ז´ חשון ה´תשע"ב

שירים על ערש ארץ
סדום בוכה. כואב הלב.
אישה שוחה. לוקק הכלב
וסדום בוכה, היא נשכחה.
כואב הלב.
כ"א אב ה´תשע"א

לאיש הגדול
איננו אלא בועה הומה, כרסתנית והריונית
שהולכת ומתנשמת עם כל בעיטה;
עד פליטת האנוש הבאה בעיתה, שלך, אדון.
ט"ו סיון ה´תשע"א

הוא כותב מהבית
ומוצץ את הטיפות האחרונות.

הוא שומע מכונית צורחת צלילים נמוכים בפעימות. בחוץ.

המכונית ריקה מאנשים. הם אינם מעניינים אותו.
י"ד ניסן ה´תשע"א

עוורון לילה
רק הבית מחייך בבטחון שלולית האור של מנורת הרחוב. הוא חושב:
אותי הם לא ינטשו. לא, לא אכנס, אני לא נכנס...
י"ז שבט ה´תשע"א

שלושה שירים על הטירוף בחליפה
אנו נמצוץ את לשד העולם קודם התוהו, נחלל בשערי שחר
ובבואו, נעמוד יד ביד ובשמחה נקבל את פניו.
כי איננו מתכחשים. כך אנו:
אוהבים.
א´ אלול ה´תש"ע

רעיון לסיפור לחיים
צוק כזקיף.
גיבור משקיף.
נוכחות שדות.
טיפה.
כ´ תמוז ה´תש"ע

צוהר
כיביתי את נר. עתה אני ממתין.
כ"ד טבת ה´תש"ע

אני אגיע
לשטן והא לנחש, הא לתנין והא לעובד האלילים. הא לדת והא לאל. במרפקים הללו
יש
להשתמש
בזהירות.
י"ח חשון ה´תש"ע

הבהלה למילים
תחילה, שב.
י"ז ניסן ה´תשס"ט

ענף שבור
פחד, פחד מעצמך זקן על מדרכה
חוצים המבטים, עלה אילן נזקף
שכב, שכב שחור לבן על שביל אחד
שלא נגמר.
י"ב תמוז ה´תשס"ח

כשרוחות לועגות
הרוחות לאחרונה בוערות בארצנו.
רקיע שולח עננים לנחם אבות שהעמיסו דאגות
בליטוף על כתפי ביניהם. מי חשב
שבירכתנו תשפיע עליהם.
א´ תמוז ה´תשס"ח

הוזה חתום
לַבְּדִידוּת רָאִיתִי הֵלֶךְ אוֹפֶק מְסַפֵּר תְּמוּנוֹתַיו לַיָּרֵחַ
בִּצְבָעִים עַל הָעִיר,
וְעַל הַחֶדֶר הַהוּא
וְעָלַי
ט´ סיון ה´תשס"ח

דמעות גובה
השקפתי. מבטי מכיל, אינני עיוור,
עיני לעיני הבכי עת הוא גולש בי,
מספר כי אינו רוצה לחנוק גרונות, לא באמת
י"א אייר ה´תשס"ח

דממות סוף
ואני שקט, כמו הים,
כמו שחפים
כמו פנינים בקרקעית...
י"א אייר ה´תשס"ח

הלילה טוב לשירים
אוֹמְרִים שְׁהַלַּיְלָה עִיוֵור
אַף הָאַהֲבָה - -
אוֹמְרִים. כְּאֵב קָבוּר עָמוֹק אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר
ג´ אייר ה´תשס"ח

מעגל נסגר
להשקיף מגבעה דחוסה זכרונות
בשדות העבר ולעת קציר האביב
ט"ז ניסן ה´תשס"ח

בטחון עצמי
שירות הביטחון התקשר להודיע על מועד הסגירה
של מה שעוד נותר
לא משהו עצוב, זו סך הכל סתם עוד
פרידה
ט´ ניסן ה´תשס"ח

עקבות אמת בשחור ולבן
לזרוק צבעים אל מראה בשניים
תעתיק של קשת בענן והלב ערב סגריר
ח´ ניסן ה´תשס"ח

כבישיזם
אַרְצִי צְרוּבָה
עוֹרָקִים רוֹחֲשִׁים קֹר
קַעֲקַע מַכְאִיב
א´ ניסן ה´תשס"ח

מצמוצי אביב
מבט אחד, המראה אכן עשיר
א´ ניסן ה´תשס"ח

גן העולמות
נראו לאחרונה
כלואים בתוך מסך,
שדה קרב,
ובדידות.
כ"א אדר ב´ ה´תשס"ח

קטנוּת
זלזל ברוח
י"ז אדר ב´ ה´תשס"ח

בדרך לשתיקה
ובדרך,
פגשתי קשיש שובר מקלות הליכה
ומקלי היה בידי,
אז עצרתי.
י"ז אדר ב´ ה´תשס"ח

המעֵבר
מטה לוחש בורח והופך שחור, מתעגל והרה, נושם בכבדות גועה, מעמיקה, הופך עינים עצובות, הופך פה חתום, משחיר נפוח. הופך יש.
ז´ חשון ה´תשע"ב

באר
באר, אומר יאיר. זו באר עמוקה. רק באר.
לא צריך לפחד. לא הפעם. בואי, נביט פנימה. – אבל יאיר, מה כבר יש בבאר? – לוידע. אבל אני מוכרח לרדת לשם.
ואז יאיר יורק פנימה.
ב´ אייר ה´תשע"ה

נסיקה
ושלושתכם ידעתם זאת פתאום. סביבכם כמו היו חלקי המתכת האכזרית מרחפים, רועדים בהתרגשות נעורים חדשה, מלאים חיים וגמישות, מפוקקים מרפקים, והכל החל לנסוק. לנסוק, מעלה מעלה, מרכבת אש. ברזל עם בשר, ורוח, נוסק.
אבל שלמה אומר פתאום בקול יבש: נכון, אבל הכל אינו ראוי. לא דיו. הכל בוער. הכל בוער.
כ"ב אייר ה´תשע"ד

כשאדם חוזר מהצבא
בכל מקרה, לפעמים אני ממש רוצה לצרוח על אדם, ולהגיד לו, תפסיק כבר, תפסיק, בכיין שכמוך, יפה שכמוך, תפסיק ככה להחזיק בנו כמו בטובע ברפסודה, אולי פשוט תטבע כבר, תטבע.
ז´ ניסן ה´תשע"ד

רוח חופשי
"אבא."
"כן, איילה?"
"אתה תטרוף אותנו?"
הוא שותק, מחייך אל החלון, שהלילה בו ערפילי ושלו, רטוב ומטפטף לאחר הסערה. רחש מכונית חונה עולה מן החניה של הבית שלהם, והוא מתכופף פתאום ונושק לצווארה של איילה. היא מתכדררת בצחוק חנוק.
ד´ אלול ה´תשע"ג

מתפרשין
בציורי הפחם, בחדר אשר בבית, ישנו ציור אחד של עלמה. ראש עגלגל עומד במרכז, נתמך בחיטובי גוף רפים ומטושטשים. מראשה של העלמה עולים ריבוא חוטי עשן חינניים, עוטפים את האופק המישורי בקווים עדינים.
ו´ תמוז ה´תשע"א

השוטה שבגבעה
הנווד, השוטה שבגבעה, המתין לה כבכל יום, זוכה לתשורה הזו על מאמציו, היות הראשון שיקדם את פניה.ובבית מסויים, בעיירה מסויימת על שולחן עץ מהגוני מסויים, עמד פסלון עץ שקט, ממתין לדיירי הבית שיעורו משנתם.
ט"ז אדר ה´תשס"ט

הקרקס האחרון
והרחוב שקט מצטלצל, כי ערב הגיע, וכולם מתכוננים.
מכוון צעדיו על סמטה צדדית. כתובת ישנה חקוקה על קיר זועקת בזווית עינו:
´מהי בורות?´
י"א ניסן ה´תשס"ח

חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד