רַגְלַי הַיְּחֵפוֹת מְהַלְּכוֹת עַל חוֹל זָהָב
שֶׁעָלָיו מֻנָּחִים אֵת יַלְדוּתִי, דְלִי מָלֵא מַיִם,
יֶלֶד, יַלְדָּהּ וְעַלִּיזוֹת פְּשׁוּטָה.

בין גלי בהירות

אלוקי, אבר כיונה - יתכן ויסייע
באותה הבקשה?!

נאלמות מילותיי.

נעלמות מחשבותיי.

כך בעיניי, פועֵל זעיר.

כשאביט בעיניי הנוצצות
אל-על
ייתכן ותִצלח
מלאכת ההפשטה.

נעליים גבוהות ישברו

חוחים

יהדקו עבודה

של הרכבת נפשי.

בין רגע תחובר לאחד
פי שניים,
תבושם בעבודת מידות
כפליים.

כציפור עם פחד גבהים
מהלכת על חוט,
כאריה המצטמק למראה נמלים,
-אני.

רק בדיבור חשקה נפשי.

צעדים ופסיעות

דקוֹת

מעידות על ניסיון לעמוד על

דקוּת.

אין איש מכיל,

מאזין

דק מן הדק- מנסָה להאזין.

מדברת לבד ובודה דברים.

מלבדרת.

מחויבים לפתֵח רגישות אמת

לעצם היותנו

לדבקות שלמות

הבּאה משונות.

נוֹסְעִים בּחֲלַל הַדִּמְיוֹן
לִמְצִיאוּת מְגֻמֶּדֶת
(וְאֵין מְצִיאוּתִית הימנה).

בדבקות שאין דומה לה
בחיסול מצבי רוח
וחשק.
בשיכחון פוגרומים נפשיים.

התלבטויות פנימיות ואמירות הגיוניות
מרקיבות
לאור התרחשויות.

מלמולים אין קץ

נערמים על מדף

ונדמה שהוא יקרוס

מעומס וכובד

חום.

(אתה מקשיב- יודעת)
אני לא בהאזנה,

ובחרתי בחיים
ללא גלידה ומיני ממתקים.

כולי כעת
אורות.
האהבה הגדולה שלי
מתכסה לה.
נעשית לשלמה
אט-אט

כִּיסוּפִים

בַּגּוֹף וּבַנְּשָמָה.

נִדְלֶה בְּדַלּוּת

וּמֵעֹמֶק.

מביאה ומפציעה

את נס

הבריאה.

אהבה
נפערת מול פעוט,
בלבן.

שוקקת
ומרטיטה לבּי.

הרעש הפנימי

שבךְ

מדאיג אותי

ועם זאת

נותן בי כוח

לחפש את שלי.

המטלה

הדורשת מכול.

נֶתֶק מֵהַחוּט
וְחִבּוּר לַיֵּעוּד.

עמוק
קשר אמוק.

תראה לי את האור-
שאדע שאני במקום הנכון.

ממעמקים קראתיך ה´
ובשגרת החיים
קוראת
אחרת.

התעטפות בקדושה

מטלה ברוכה.

רגע של ניצוץ,

ברק בעיניי

שמחה בלבי.

זכרת,
שפכת,
שכחת!

שאלות מנקרות
תופים מדפקים
-על דלתי?

על לבי!

שאזכור את היותי
כלי.
שאשפוך לפניך שיחי.

נבל הפרח
רק הזיכרון
הוא הנשאר.

דקלים סתורי שיער

עלים נפולים בטעם

שיחים בכל שער.

ואני כמו צלצול חלוש של הודעה שבורה - מנסה לצעוק - אותיות -ה- צ-י- ל-ו. רק זאת מנסה אני לומר. הצילו. שמישהו יציל אותי מהתופת הזו, ממלחמת הקיום שלי.

אין קול. אין רשרוש. ודומה עליי שגובר השקט.

שקט פנימי שבי.

-אנו חוצים באדום

אם יבין הוא העלם, המכונה כך

סתם אדם

שהיא מכלול הוויה

שלם.

יופי סוער.

פוצע
ומפציע
מביא אור שונה

רזי עולם מסתובבים בנינו.

כל הישועות
ברכה והצלחה

שחררו אותי.

מחפשת
משתוקקת
למשהו,
לאחוז בדְבר אמת.

וציוו-
חיים

תטילו ספק
בכל ה"אין ספק"

אוי,
אלוקי כבר בושה מלהודות.
תודה על כל הנפלאות.

רוצה אך דבר אחד-

לעשות.

בכל אחד קיים איזה תוך אחר

"כאשר אני מנסה להביע משהו עמוק מתוכי, מעולמי הפנימי..."

האש שלי

לא בשפל אלא במודע

למען האמת, מהרגע הראשון שדרכה רגלי במרצפות הכיתה נוצר החיבור ביני ובין הבעיה

מעניין הוא שהכתיבה משולה אליך.

הדף, והכתוב יכולים להיעלם אך לא להישכח.כמוך.

אני ממשיכה לתהות. בישיבה. בעמידה.

בהליכה.

עודי תוהה.

ויותר מלכתוב ולהביע

אני רוצה לדמוע.