// פרוזה
יעקב ואודי - אבוד ההוויה
על משכבו בלילה יעקב לא נרדם
א´ אדר א´ ה´תשע"ט

כאילו בנה - חלק א´ - כצפיחית בדבש
הוא זכר שראה לרגע אחד את אמו יושבת לצידו. מהמבט בעיניה ניכר שלא ישנה כבר לילות רבים וארוכים. היא עדיין לא שמה לב שהוא התעורר, והוא העדיף ככה. לא היה לו כח לזוז ולא לדבר, אפילו לפקוח עיניים היה לו קשה. עדיף שתחשוב שהוא עדיין ישן.
כ"ט שבט ה´תשע"ט

הפקולטה למדעי הביחד - צפור אחוזת קסם
עידו תמיד יודע להגיד לפי התמונה מאיזו חטיבה הם ואם הציוד שלהם שווה או לא. אבל היא אזרחית, ואין לה מושג בדברים האלו.
ג´ כסליו ה´תשע"ט

שחר אבקשך - צפור אחוזת קסם
קרניים ראשונות של בוקר משתלחות בדשא שלצד השביל. מנצנצות בין אלפי רסיסי טל שטרם התייבשו מהלילה . גוונים של ירוק כהה וירוק בהיר משמשים בעירבוביא. תמיד כששואלים אותו מה הצבע האהוב עליו הוא עונה ירוק של בוקר. ירוק של דשא של בוקר, אם לדייק
כ´ אדר ה´תשע"ח

המנופאי - מומינאבא
מעל מסבכי הפלדה הלחים, היה עומד שם, שקט ומתוח, ממתין.
כ"ד טבת ה´תשע"ז

אספר לכם איך היו שמחים: - זכרונות כנרת
בחוץ ממתינות הנעליים, שהסדקים שנוצרו בעורן המבוקע מן הבוץ שנערם ונקרש ונקלף וחוזר חלילה נטלו מהן את המראה הצבאי החמור, הנוקשה, והשכיחו מהן זכר צחצוח ובטון ומסדרים, אם גם לא מחו עקבות אבק ומסע וקוצים וקיץ.
למטה, באור האפור, יושב אביהו על משענת הספסל, רגליו על המושב, וסיגריה כבויה בפיו.
י"ח ניסן ה´תשע"ו

וביניהם - ב - זכרונות כנרת
צח נראה שונה מכפי שזכר אותו אדם. שערו הספיק להתארך למדי מאז השתחרר, ועל כתפו השמאלית נוסף קעקוע חדש, ממנו ניבטים פני הפיל הנבונים של האל גאנש. בפעם הראשונה והאחרונה הוא סוקר את מקום מגוריהם. אדם מציע לו, בחצי-לב, חמש מאות שקל שמשך אמש, יודע שצח יסרב לקבל אותם. חילופי מילים חלולות. מפתח סובב במנעול, קול רכב מתניע. גוף הענק של צבי קורס לישיבה שפופה על שפת המדרכה. אדם, לאט יותר, מתיישב לצדו.
י"ח אב ה´תשע"ה

אקס-מן; אקס-טריטוריה - אזמרגד
מה שמחזיק את וולברין ברגעים האלה הוא, קודם כל, בוז לאלה שמתמרמרים על חוסר הצדק. אחר-כך ההבנה שכל זה עדיף מלעמוד בינתיים בחי"ת; עם הזמן הצליח לשכלל את הגישה לכדי ציפייה לעונש, לקבל אותו כמו גזירה משמיים ולא לשאול למה הוא קרה.
לפעמים הוא גם מאמין לזה, אבל רוב הזמן הוא סתם בז למתמרמרים.
כ"ג ניסן ה´תשע"ה

ככה זה - ריח ורדים שדהה
היא תגיד שזה בסדר. היא תגיד שהיא ואבא יאהבו אותי בכל מקרה. היא תגיד שהיום זה כבר מקובל ואין מה לדאוג ואני יכולה ללכת עם הלב שלי וזה לא יסתור כלום. אני והילה נוכל להיות ביחד, להקים בית, לגור בגרעין תורני כמו שתמיד חלמתי - -
"את שואלת את זה כי יש לי סיבה לדאוג?" היא שואלת. אבל היא לא מודאגת. השאלה שלי משעשעת אותה, כתיאורטית. היא לא מעלה בקצה דעתה את הרעיון שאני אעשה משהו כזה בחיים. היא מכירה אותי הרי, לא?
לא?
ב´ ניסן ה´תשע"ה

כמעיין המתגבר - קל וחומר
הוא לא פגע
הוא הפוך הוא
מבפנים הוא לא נפגע
כאן עדנאן
האם את פרח האם הרדוף

כאן הרדוף
הנה, כאן
כ"ד אדר ה´תשע"ה

המסע של דורון - זכרונות כנרת
"זה היה כבוד אחרון שחלקה שרקייה, המכשפה הרעה מן המזרח, לאיש שהעלה אותה בלהבות," אמר יוסיפון לאטו. "כעת, אם השתכנעת סוף סוף, אלך אני ואכנס את מועצת הבזלתנים. ואתה השלך את הברזל הזה: יצורים השייכים אל לילם של בני-אדם אינם אוהבים ברזל קר."
ה´ אלול ה´תשע"ד

נסיקה - תם ונשלם
ושלושתכם ידעתם זאת פתאום. סביבכם כמו היו חלקי המתכת האכזרית מרחפים, רועדים בהתרגשות נעורים חדשה, מלאים חיים וגמישות, מפוקקים מרפקים, והכל החל לנסוק. לנסוק, מעלה מעלה, מרכבת אש. ברזל עם בשר, ורוח, נוסק.
אבל שלמה אומר פתאום בקול יבש: נכון, אבל הכל אינו ראוי. לא דיו. הכל בוער. הכל בוער.
כ"ב אייר ה´תשע"ד

קיבוץ ונידחיו - זכרונות כנרת
ניגשה אל שפת הבריכה, וכמעט מיד נרתעה מפחד להקת שפמנונים שחורה-עכורה, שעירבלה פתאום את המים באלימות דגית מטומטמת, פעורת לוע. אחד מהם קפץ, מכוער, חושף לרגע בטן לבנונית מלוכלכת, מביט ואינו רואה אותה בעיניים קטנות בולטות. צחוק יבש של גבר פרץ קרוב מאחור.
י"ז אייר ה´תשע"ד

כשאדם חוזר מהצבא - תם ונשלם
בכל מקרה, לפעמים אני ממש רוצה לצרוח על אדם, ולהגיד לו, תפסיק כבר, תפסיק, בכיין שכמוך, יפה שכמוך, תפסיק ככה להחזיק בנו כמו בטובע ברפסודה, אולי פשוט תטבע כבר, תטבע.
ז´ ניסן ה´תשע"ד

ואשאר הצוק - הקבצן הגידם
ואולי הכל יכה, הגלים, הרוח, הזמן, המבטים, ואשאר הצוק שהייתי. עם הצעקה הקפואה בזווית פה הסלעים השחורות.
כ"ח אדר ב´ ה´תשע"ד

ביחד לבד - שני פרידר
ניסתה לדבר מהר והרבה וחזק כדי שלא ירגיש כמה חלשה היא פתאום, כמה נגמר לה הכוח. כמה אפשר להחזיק לידו, להחזיק ולא להגיד לו, מה אני לא אעשה בשבילך, תגיד, את השמש אני אביא לך.
כ"ו טבת ה´תשע"ד

משחק המלכים - יוחאי אורלן
שרף-המשנה הסביר בבהירות רבה את מצב העניינים. ממנו למדתי לדעת כי אגף החינוך של הגיהינום נמצא כעת במגמת שיפור כוללת, עקב סבב מינויים מחודשים בגיהינום. הסגל הטרי רואה לנכון להתייחס לגיהינום כ"בית הגיהינום", דהיינו בית גדול שבו חברה מגוונת אך בין יושביו שוררת אווירה חמימה ומשפחתית. חלפו הימים בהם היה הגיהינום עזאזל אחד גדול, אליו משליכים את כל הזבל האנושי:
י"ב טבת ה´תשע"ד

בועות - שוורצה
אחר כך אנשים פונים להוציא כסף מהכספומט, או לקנות אוזניות חדשות, או לעלות לקו 402. או כמוני, הם הולכים לחפש אותך ומוצאים אותך בתוך מעיל בז´ וסוודר כחול מוציא את עצמך מבין מדפי הספרים. בעצם לא כל כך הרבה אנשים מחפשים אותך אחר הצהריים של יום חמישי בתחנה המרכזית בירושלים. רק אני. ורק אני מחייכת אליך בגעגוע דחוק. בעצם לא. גם הזאתי שמוכרת את מגהץ השיער מחייכת אליך כשאנחנו הולכים לקנות קפה. אבל הגעגוע שלי יותר דחוק.
ו´ טבת ה´תשע"ד

קביים - אוליב (:
ידו של המוכר נוקשת לה בחלון והיא אוטמת מפניה את הזגוגית שלא יכנס, ששום דבר לא יכנס.
י"ד כסליו ה´תשע"ד

אינטרלוד - אוליב (:
וזה, רות חושבת לעצמה, הסולם הכי בסיסי. מתכנני המכשירים לא התאמצו הרבה. וכמה אפשר כבר לשמוע רצף לא הרמוני, ועוד עולה.
כ"ז תשרי ה´תשע"ד

ורצוי לרוב אחיו - אברהם שחר
(סיפור מתוך קובץ ספורים) בשש שלושים וארבע יש מנין בבית הכנסת, חכם מרדכי מורה לאחד המתפללים להתחיל לומר פסוקי דזמרה. כמה פעמים רצו האנשים לומר פסוקי דזמרה קודם שיהיה מנין, אך הוא לא הניח להם, מאז הם מעקמים את פרצופם, אך ממתינים עד שהוא נותן אות להתחיל. האיש מתפלל במרוצה, לטעמו של חכם מרדכי גם ניגונו איננו מדויק, אך יודע חכם מרדכי שאין לו להקפיד עם הצעירים יותר מידי, גדול השלום ומוטב יבואו ויהיו כשוגגים, ובלבד שיבואו.
כ"ו תשרי ה´תשע"ד

אוטובוסים - עלמה לבד
"ומה היית אומרת", יוני רכן אלי והפה שלו הריח משוקו חמים "מה היית אומרת אם הסיפור הזה על האוטובוסים הוא אמיתי?" פקחתי עין אחת וראיתי רק את הצוואר שלו פועם "הייתי אומרת שאתה קשקשן" מלמלתי "חמוד אבל קשקשן"
כ"ג תשרי ה´תשע"ד

שני געגועים ובית - זכרונות כנרת
צבי ביצה שחורים מבחינים בה ממקום מרבצם בכתמי השמש שעל אבני הבזלת שבלב הזרם, ומטילים עצמם אל מבטחי הנחל בקול פכפוך.

ספיר התיישבה בזהירות על סלע. טיפות מים ניתזו על חצאיתה. ציקדות שרו את שירן החדגוני, פס הקול הנצחי של הצהרים. "צטיה," קראה הצטיה הנחבאת. "צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה." משב רוח הרעיד את צמרות האיקליפטוסים ממעל; כתמי אור וצל רקדו במים. ספיר היתה בבית, והיא היתה מאושרת.
כ"ד אלול ה´תשע"ג

אמא צעירה - מוטל בספק
כשהיית נרדמת, בשלוה מכמירת-לב, הייתי מניחה אותך בעריסתך המשומשת, ופוסעת בחיפזון טרוף אל מיטתי. בגדי מלוכלכים מפליטותייך, ריח הלילה מסחרר את ראשי, ונשימותיו של אביך מלוות אותו במקצב נעים.
י"ב אלול ה´תשע"ג

רוח חופשי - תם ונשלם
"אבא."
"כן, איילה?"
"אתה תטרוף אותנו?"
הוא שותק, מחייך אל החלון, שהלילה בו ערפילי ושלו, רטוב ומטפטף לאחר הסערה. רחש מכונית חונה עולה מן החניה של הבית שלהם, והוא מתכופף פתאום ונושק לצווארה של איילה. היא מתכדררת בצחוק חנוק.
ד´ אלול ה´תשע"ג

בשר ודם - אזמרגד
אז מה נעשה? אומר נדב כשהם הולכים הביתה, פנסי רחוב משפילים מבטם בעוברם.
הכוזרי פוסע לצידו, סגור. תשמע, הוא עוצר פתאום, אוחז בנדב כמו נטרף בסערה, הגלים סובבים סביב והרקיע אפל ופעור: נדב, אני רוצה להיות אמיתי.
י"ד אב ה´תשע"ג

מחול פרפרים - שיר אחרי הגשם
שיחה אחר שיחה דעכה אל תוך צעדים מתרחקים בכבדות והדי השיחות ריחפו אל התקרה, נתלו בנברשת הסלון הכבדה, האפירו את וילונות התחרה הדקים, ערפלו את חלל הבית.
כ"ב תמוז ה´תשע"ג

מבול - ריח ורדים שדהה
לימור, אני רוצה שנחזור, הוא אומר.
אבל אבינועם, היא תמהה, ולא יודעת למה משהו בה נכמר אליו. מתוק, היא מוסיפה כדי להקהות את המכה, אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו אף פעם לא יצאנו.
הוא נאנח: קיווה שתשכח. אני יודע, הקול שלו קודר, כל כך אני יודע. מוסיף במלמול: מה את כל כך צודקת. אבל פשוט, הקול שלו מתגבר, פשוט אני חייב לחזור לאנשהו, מבינה?
כ´ תמוז ה´תשע"ג

חָמֵץ - רק עדו
הוא עמד מספר דקות, ידיו שלובות מאחורי גבו פוכר באצבעותיו ונוקש בעקביו בעצבנות. לאחר שעמד כך דקה ארוכה, הביט לצדדיו כמי שעומד לחצות כביש.
ח´ תמוז ה´תשע"ג

לא זאת השאלה - עלמה לבד
המלט מתבונן באופליה הכותבת, בשערה השחור החלק, במצח המכווץ מעט, הוא לא מנסה לנחש מה היא כותבת שם ולא מוכנה להראות לו, הרי לא חשוב כלל מה היא כותבת, חשובה העובדה שהיא כותבת וחשוב המצח המקומט, אך מעבר לכך הדברים רשאים להישאר כמו שהם
ה´ תמוז ה´תשע"ג


לעמוד הבא-->