// פרוזה
הפקולטה למדעי הביחד - צפור אחוזת קסם
עידו תמיד יודע להגיד לפי התמונה מאיזו חטיבה הם ואם הציוד שלהם שווה או לא. אבל היא אזרחית, ואין לה מושג בדברים האלו.
ג´ כסליו ה´תשע"ט

שחר אבקשך - צפור אחוזת קסם
קרניים ראשונות של בוקר משתלחות בדשא שלצד השביל. מנצנצות בין אלפי רסיסי טל שטרם התייבשו מהלילה . גוונים של ירוק כהה וירוק בהיר משמשים בעירבוביא. תמיד כששואלים אותו מה הצבע האהוב עליו הוא עונה ירוק של בוקר. ירוק של דשא של בוקר, אם לדייק
כ´ אדר ה´תשע"ח

המנופאי - מומינאבא
מעל מסבכי הפלדה הלחים, היה עומד שם, שקט ומתוח, ממתין.
כ"ד טבת ה´תשע"ז

אספר לכם איך היו שמחים: - זכרונות כנרת
בחוץ ממתינות הנעליים, שהסדקים שנוצרו בעורן המבוקע מן הבוץ שנערם ונקרש ונקלף וחוזר חלילה נטלו מהן את המראה הצבאי החמור, הנוקשה, והשכיחו מהן זכר צחצוח ובטון ומסדרים, אם גם לא מחו עקבות אבק ומסע וקוצים וקיץ.
למטה, באור האפור, יושב אביהו על משענת הספסל, רגליו על המושב, וסיגריה כבויה בפיו.
י"ח ניסן ה´תשע"ו

וביניהם - ב - זכרונות כנרת
צח נראה שונה מכפי שזכר אותו אדם. שערו הספיק להתארך למדי מאז השתחרר, ועל כתפו השמאלית נוסף קעקוע חדש, ממנו ניבטים פני הפיל הנבונים של האל גאנש. בפעם הראשונה והאחרונה הוא סוקר את מקום מגוריהם. אדם מציע לו, בחצי-לב, חמש מאות שקל שמשך אמש, יודע שצח יסרב לקבל אותם. חילופי מילים חלולות. מפתח סובב במנעול, קול רכב מתניע. גוף הענק של צבי קורס לישיבה שפופה על שפת המדרכה. אדם, לאט יותר, מתיישב לצדו.
י"ח אב ה´תשע"ה

אקס-מן; אקס-טריטוריה - אזמרגד
מה שמחזיק את וולברין ברגעים האלה הוא, קודם כל, בוז לאלה שמתמרמרים על חוסר הצדק. אחר-כך ההבנה שכל זה עדיף מלעמוד בינתיים בחי"ת; עם הזמן הצליח לשכלל את הגישה לכדי ציפייה לעונש, לקבל אותו כמו גזירה משמיים ולא לשאול למה הוא קרה.
לפעמים הוא גם מאמין לזה, אבל רוב הזמן הוא סתם בז למתמרמרים.
כ"ג ניסן ה´תשע"ה

מגבות מטבח - ניק בלי ראש
הקיום האנושי קודם למהות ובנוסף אינו הוגן: יואל נולד כשרגלו וידו הימניות קצרות מהשמאליות. משהו בו נראה מעוות ומכופף קמעא ונוטה לימין, אלא שביום חמישי היו השמיים מעוננים מאוד ויפים עד להתמיה.
י"א ניסן ה´תשע"ה

ככה זה - ריח ורדים שדהה
היא תגיד שזה בסדר. היא תגיד שהיא ואבא יאהבו אותי בכל מקרה. היא תגיד שהיום זה כבר מקובל ואין מה לדאוג ואני יכולה ללכת עם הלב שלי וזה לא יסתור כלום. אני והילה נוכל להיות ביחד, להקים בית, לגור בגרעין תורני כמו שתמיד חלמתי - -
"את שואלת את זה כי יש לי סיבה לדאוג?" היא שואלת. אבל היא לא מודאגת. השאלה שלי משעשעת אותה, כתיאורטית. היא לא מעלה בקצה דעתה את הרעיון שאני אעשה משהו כזה בחיים. היא מכירה אותי הרי, לא?
לא?
ב´ ניסן ה´תשע"ה

כמעיין המתגבר - קל וחומר
הוא לא פגע
הוא הפוך הוא
מבפנים הוא לא נפגע
כאן עדנאן
האם את פרח האם הרדוף

כאן הרדוף
הנה, כאן
כ"ד אדר ה´תשע"ה

סטירה - ניק בלי ראש
ומכאן לשם התגלגלו הדברים כך שישב אתמול בחדר ההמתנה בהדסה עין כרם והרופא הודיע שיש לו גידול ברגל. לא ממאיר, הוא אמר, אבל המילה ´גידול´ כבר הוציאה ממנו בהלה עצומה, והוא ישב על הכיסא ורעד בכל כוחו.
ה´ כסליו ה´תשע"ה

המסע של דורון - זכרונות כנרת
"זה היה כבוד אחרון שחלקה שרקייה, המכשפה הרעה מן המזרח, לאיש שהעלה אותה בלהבות," אמר יוסיפון לאטו. "כעת, אם השתכנעת סוף סוף, אלך אני ואכנס את מועצת הבזלתנים. ואתה השלך את הברזל הזה: יצורים השייכים אל לילם של בני-אדם אינם אוהבים ברזל קר."
ה´ אלול ה´תשע"ד

נסיקה - תם ונשלם
ושלושתכם ידעתם זאת פתאום. סביבכם כמו היו חלקי המתכת האכזרית מרחפים, רועדים בהתרגשות נעורים חדשה, מלאים חיים וגמישות, מפוקקים מרפקים, והכל החל לנסוק. לנסוק, מעלה מעלה, מרכבת אש. ברזל עם בשר, ורוח, נוסק.
אבל שלמה אומר פתאום בקול יבש: נכון, אבל הכל אינו ראוי. לא דיו. הכל בוער. הכל בוער.
כ"ב אייר ה´תשע"ד

קיבוץ ונידחיו - זכרונות כנרת
ניגשה אל שפת הבריכה, וכמעט מיד נרתעה מפחד להקת שפמנונים שחורה-עכורה, שעירבלה פתאום את המים באלימות דגית מטומטמת, פעורת לוע. אחד מהם קפץ, מכוער, חושף לרגע בטן לבנונית מלוכלכת, מביט ואינו רואה אותה בעיניים קטנות בולטות. צחוק יבש של גבר פרץ קרוב מאחור.
י"ז אייר ה´תשע"ד

כשאדם חוזר מהצבא - תם ונשלם
בכל מקרה, לפעמים אני ממש רוצה לצרוח על אדם, ולהגיד לו, תפסיק כבר, תפסיק, בכיין שכמוך, יפה שכמוך, תפסיק ככה להחזיק בנו כמו בטובע ברפסודה, אולי פשוט תטבע כבר, תטבע.
ז´ ניסן ה´תשע"ד

ואשאר הצוק - הקבצן הגידם
ואולי הכל יכה, הגלים, הרוח, הזמן, המבטים, ואשאר הצוק שהייתי. עם הצעקה הקפואה בזווית פה הסלעים השחורות.
כ"ח אדר ב´ ה´תשע"ד

הפקר - ניק בלי ראש
תראה איזו שקיעה, אמר שמואל, ואברם רק הנהן בראשו וחיכך את תלתליו ואת זיפי הזקן הקצרים. השמיים השוקעים התערבלו בו; רחלי והוא רעועים עכשיו, מה יאמר.
ט"ז אדר ב´ ה´תשע"ד

מרתה (פרק ראשון) - ניק בלי ראש
אני מכשפה. אני כזו כי כבר שלושים שנה שהשיער האפור הזה מדובלל, כי הידיים מעלות יבלות מניכוש עשבים, כי הבית שלי עומד בפינת הכפר והחלונות חשוכים. אני מכשפה כי חתול מסתובב אצלי בין הרגליים, כי על הכיריים שלי מתבשלת תמיד קדירת ברזל וצפים בה גושים חשודים, ובערבים הקודרים שיורדים על הכפר שלנו אני נוהגת להסתובב ברחובות הכפר ולהחזיק לפיד בוער.
א´ שבט ה´תשע"ד

ביחד לבד - שני פרידר
ניסתה לדבר מהר והרבה וחזק כדי שלא ירגיש כמה חלשה היא פתאום, כמה נגמר לה הכוח. כמה אפשר להחזיק לידו, להחזיק ולא להגיד לו, מה אני לא אעשה בשבילך, תגיד, את השמש אני אביא לך.
כ"ו טבת ה´תשע"ד

משחק המלכים - יוחאי אורלן
שרף-המשנה הסביר בבהירות רבה את מצב העניינים. ממנו למדתי לדעת כי אגף החינוך של הגיהינום נמצא כעת במגמת שיפור כוללת, עקב סבב מינויים מחודשים בגיהינום. הסגל הטרי רואה לנכון להתייחס לגיהינום כ"בית הגיהינום", דהיינו בית גדול שבו חברה מגוונת אך בין יושביו שוררת אווירה חמימה ומשפחתית. חלפו הימים בהם היה הגיהינום עזאזל אחד גדול, אליו משליכים את כל הזבל האנושי:
י"ב טבת ה´תשע"ד

בועות - שוורצה
אחר כך אנשים פונים להוציא כסף מהכספומט, או לקנות אוזניות חדשות, או לעלות לקו 402. או כמוני, הם הולכים לחפש אותך ומוצאים אותך בתוך מעיל בז´ וסוודר כחול מוציא את עצמך מבין מדפי הספרים. בעצם לא כל כך הרבה אנשים מחפשים אותך אחר הצהריים של יום חמישי בתחנה המרכזית בירושלים. רק אני. ורק אני מחייכת אליך בגעגוע דחוק. בעצם לא. גם הזאתי שמוכרת את מגהץ השיער מחייכת אליך כשאנחנו הולכים לקנות קפה. אבל הגעגוע שלי יותר דחוק.
ו´ טבת ה´תשע"ד

קביים - אוליב (:
ידו של המוכר נוקשת לה בחלון והיא אוטמת מפניה את הזגוגית שלא יכנס, ששום דבר לא יכנס.
י"ד כסליו ה´תשע"ד

בגרות בזהות - ניק בלי ראש
הוראות מיוחדות: הבא את הסתיו. הנמך את הקולות. שאל את עצמך את כל השאלות.כדי להתחבא, בנה לך סוכת מסתור. הכן נרות למקרה שיכבה כל האור. אל תחכה שיהיו תשובות מדויקות; כתוב בערך. אל תתאהב בשום אישה שתפגוש בדרך.
כ"ו חשון ה´תשע"ד

שליחות - ניק בלי ראש
מה זאת אומרת מילואים, הוא אמר לו, אני אדם חופשי. אדם צחק. שנה אחרי שחרור, התעקש שחר, ואדם רק אמר שיש דברים שאין להם שיעור ואין להם סוף. ואף אחד לא מכריח אותו, כמובן, אבל עם ישראל צריך אותך אז איזה זכות יש לך להגיד לו.
ד´ חשון ה´תשע"ד

אינטרלוד - אוליב (:
וזה, רות חושבת לעצמה, הסולם הכי בסיסי. מתכנני המכשירים לא התאמצו הרבה. וכמה אפשר כבר לשמוע רצף לא הרמוני, ועוד עולה.
כ"ז תשרי ה´תשע"ד

ורצוי לרוב אחיו - אברהם שחר
(סיפור מתוך קובץ ספורים) בשש שלושים וארבע יש מנין בבית הכנסת, חכם מרדכי מורה לאחד המתפללים להתחיל לומר פסוקי דזמרה. כמה פעמים רצו האנשים לומר פסוקי דזמרה קודם שיהיה מנין, אך הוא לא הניח להם, מאז הם מעקמים את פרצופם, אך ממתינים עד שהוא נותן אות להתחיל. האיש מתפלל במרוצה, לטעמו של חכם מרדכי גם ניגונו איננו מדויק, אך יודע חכם מרדכי שאין לו להקפיד עם הצעירים יותר מידי, גדול השלום ומוטב יבואו ויהיו כשוגגים, ובלבד שיבואו.
כ"ו תשרי ה´תשע"ד

אוטובוסים - עלמה לבד
"ומה היית אומרת", יוני רכן אלי והפה שלו הריח משוקו חמים "מה היית אומרת אם הסיפור הזה על האוטובוסים הוא אמיתי?" פקחתי עין אחת וראיתי רק את הצוואר שלו פועם "הייתי אומרת שאתה קשקשן" מלמלתי "חמוד אבל קשקשן"
כ"ג תשרי ה´תשע"ד

שני געגועים ובית - זכרונות כנרת
צבי ביצה שחורים מבחינים בה ממקום מרבצם בכתמי השמש שעל אבני הבזלת שבלב הזרם, ומטילים עצמם אל מבטחי הנחל בקול פכפוך.

ספיר התיישבה בזהירות על סלע. טיפות מים ניתזו על חצאיתה. ציקדות שרו את שירן החדגוני, פס הקול הנצחי של הצהרים. "צטיה," קראה הצטיה הנחבאת. "צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה צטיה." משב רוח הרעיד את צמרות האיקליפטוסים ממעל; כתמי אור וצל רקדו במים. ספיר היתה בבית, והיא היתה מאושרת.
כ"ד אלול ה´תשע"ג

אמא צעירה - מוטל בספק
כשהיית נרדמת, בשלוה מכמירת-לב, הייתי מניחה אותך בעריסתך המשומשת, ופוסעת בחיפזון טרוף אל מיטתי. בגדי מלוכלכים מפליטותייך, ריח הלילה מסחרר את ראשי, ונשימותיו של אביך מלוות אותו במקצב נעים.
י"ב אלול ה´תשע"ג

רוח חופשי - תם ונשלם
"אבא."
"כן, איילה?"
"אתה תטרוף אותנו?"
הוא שותק, מחייך אל החלון, שהלילה בו ערפילי ושלו, רטוב ומטפטף לאחר הסערה. רחש מכונית חונה עולה מן החניה של הבית שלהם, והוא מתכופף פתאום ונושק לצווארה של איילה. היא מתכדררת בצחוק חנוק.
ד´ אלול ה´תשע"ג

בשר ודם - אזמרגד
אז מה נעשה? אומר נדב כשהם הולכים הביתה, פנסי רחוב משפילים מבטם בעוברם.
הכוזרי פוסע לצידו, סגור. תשמע, הוא עוצר פתאום, אוחז בנדב כמו נטרף בסערה, הגלים סובבים סביב והרקיע אפל ופעור: נדב, אני רוצה להיות אמיתי.
י"ד אב ה´תשע"ג


לעמוד הבא-->