וכשנגמר הכאב נשארה שתיקה,
ארוכה וכואבת יותר.
וכשנגמרו המילים בכיתי נורא,
ורציתי פשוט לוותר.

כעת היה כלוא בתוך ארון צר ממדים ומחניק, כל גופו גירד, או יותר נכון להגיד כל גופתו.

ומי תעמוד לנו ולבנינו

כורע תחת משקלו העצום

של ארון קבורתך היתום

הוא יפוטר מחר עם שחר
כי לכל דבר טוב יש סוף

הם מביטים בך בבוז
ואתה כובש פניך בקרקע

משחררת עצמה לעולם
בתנועה מתמדת
בריקוד פשוט
בשקט.

כשאמות, אל תאמרו הספד עליי
אינני עצוב

ולשוט בסירת עץ עלומה
עד המפל הבא

וְהַאִם אָמוּת כְּשְׁ...
לֹא יְוַתְּרוּ עוֹד מִלִּים

בשמלתה האדומה תפרה לה כיסים.

שוב מול הים
מביט לשם

עוד מכשול אחד
ועוד אחד נוסף
יד מושטת
מחזירה אותי למקומי
שם, גבוה
באהבה מלטפת

ולחשוב
שהכול היה לשווא

כְּשֶׁאֶטָמֵן בַּאָדַּמָה,
הַקְּדִישׁוּ לִּי דְּקַת שְׁתִּיקָה.

אין לי איך ואין לי למה
אין לי שאלה לשאול
אין לי מה ואין לי כמה
אין לי שקט, אין לי קול

אצלי כל יום הוא ראש השנה

איכה ישבה בדד
ונעימת קול חרישית
בוקעת מבין המיתרים
רטט עצוב
של מיתר, נים, לב
וכאב

אבל הדמעות
הדמעות הן אותן דמעות

אולי מחר
גם מעט התקווה שבתוכי
תתמוסס בתוך ים הכאב

לא כמו בחיים
אולי כמו בסרט מבוים

ואין מי שיאמר
אל תשלח ידך אל הנער

בכיס הפנימי שלי יש רשימת שאלות למלאכים המלווים.
אם פעם אפגוש אותם, סתם כך בדרך לאנשהו –
לא במקום ספציפי כמו מיטה של גוסס , בית חולים , לוויה,
ואפילו לא במקום פיגוע מזדמן- אוציא מהר את הרשימה ואשאל.
למה מהר? כדי שיהיה להם זמן לענות לי.

ואיך להכחיש
ולמחוק
ולמרוח
חיוך

אֲנִי קְצָת מֵת.
כָּכָה בִּפְנִים בַּלֵּב שֶׁלִּי הַקְּבָרִים כְּבָר חֲפוּרִים

כשהמוות מת היא הלכה על המזח והביטה בים. איך הוא בא והולך,
איך
הוא
נעלם.

וכל מילה
כקורנס על כדור הברזל שבראשי

- להניח דמעה אחת
- לצאת

- לחשוב על סבתא
- להניח למחשבה אחת
- למוטט

יציאת מצרים

אש ומים

תמרות עשן

אפר הכבשן