חכי איתי עוד רגע
ונביט בשמיים הנצבעים באפור
אאיר דרכך בפנס
כשמכל בגדייך יימחה האור

הַבֹּקֶר אֶפְתַּח אֶת הַתְּרִיסִים
אַל בֹּקֶּר שֶׁמֶּשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּקֵּף.
אוּלַי הַבֹּקֶר עֲדַיִן מְנֻמְנָם
עֲדַיִן מִתְכַּרְבֵל בַּחֲלוֹמוֹת.

הָאֹפֶק עָיֵף,
שָׁם הָעֵצִים בּוֹרְחִים מֵהַשְּׂרֵפָה.
שָׁם שְׁקִיעָה רָזָה וּצְרוּדָה,
שָׁם חוֹלֵף הַזְּמַן כְּמַעֲשִׂיָּה,
תְּנוּמָה.

ילד קטן פוסע בשביל,
חושב קצת על החיים.
למה כך, ומאין באנו,
ואנה אנו הולכים?

כל אדם צריך
שיהא לו אופק

השיגרה, ומחשבותיו של האדם עליה.

מביטה אל האופק,
האופק שאליו חשבתי שהגעתי,
ורוצה שוב.

אני בדרכיי מתהלכת ואתה בשלך. נועדנו במקום בו חמה ולבנה מושלות יחדיו, בארץ לא נודעת אשר מתמזגים שם החומר ורוח, שם כל הצלילים יוצרים מנגינה ערבה.

מַיִם -
זִיכְרוֹנוֹת נִרְאִים
בָּבוּאוֹת
כְּלוּאוֹת

הָאֹפֶק הוּא קַו מְנוֹרוֹת רְחוֹב.

אֲנִי יָחֵף מִדְּאָגָה וּפְנִיּוֹת, אַךְ

הַכּוֹכָבִים מְפַתִּים אוֹתִי בְּכַד חָלָב חַם

כְּדֵי שֶׁאֶפֹּל וְאֶכָּנַע לְמַחְשַׁכֵּי שְׁבִילֵיהֶם.