אִם הָיִיתִי קוֹפֶצֶת מִגַּג

הַהָיִיתָ קוֹפֵץ אַחֲרַי

אִם הָיִיתִי קוֹרַעַת בְּגָדַי

הַהָיִיתָ כּוֹרֵעַ.

נתגלגל מצחוק כל הדשא

עֵץ אֶחָד חִפֵּשׂ עֵצָה
חִפֵּשׂ חִפֵּשׂ וְלֹא מָצָא.
כֹּל אַחַת אוֹתוֹ הִכְזִיבָה,
שׂוּם עֵצָה פְּרִי לֹא הִנִיבָה

בַּחוּרָה בּוֹדְדָה צוֹפָה לַיָּרֵחַ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לָמָּה

"את מכירה אולי דרך להכנס לאחוזה של "המלך"?" שאלתי.
"´המלך´ - אתה מתכוון לאלביס?"

"לא, דובי גל. בטח אלביס."

אני עומד מעליהם. כנפיים דקות שכבר פסקו לרפרף.

תסתכלי, אתה אומר לי, מביט הבתפעלות על המים הנופלים, תסתכלי איך הן נראות מגוחכות עכשיו, הממטרות. איך הן נראות כמו חיקוי עלוב. איך הן מטופשות ליד הגשם.

כן, אני מסכימה איתך, ומשהו כואב ולא ברור מתפשט בי יחד עם המילים הללו שלך.

הלילות הכי קשים. לפעמים אני מתפללת לעצום עינים, להניח ראש על כר ופשוט לישון. אגדה עתיקה מספרת שפעם כך אנשים היו חיים. בבוקר היו עובדים ולומדים ובערב היו הולכים איש איש לביתו, נשכבים במיטה, עוצמים עינים, ומכבים את מוחם וגופם עד הבוקר.

"כבר אמרתי לך, אין לי מושג על איזה מפתח אתה מדבר!!"

"גם לי אין," אמר הרוצח ועצר לרגע את כלי המשחית. "אבל ככה אמור להתחיל סיפור טוב של דן בראון."