בנושא
בכרם
חדשות
 
שעשה את הים הגדול. / בן יהודה
בביכורים מאז כ´ ניסן ה´תשס"ה

ריחם המהביל של אנשי הביטחון השותים קפה להנאתם, בישם את האוויר כולו בהל משכר. שאול, שעבר בינותם, נעליו מתמלאות חול ים חום בהיר, הסתחרר מעט וניסה לא להתקל וליפול. אחרי הכל, יש לו עוד כברת חוף ללכת, והזמן דוחק.

העיר הזאת, שכל כולה רק פרסה ומחצה על פרסה ומחצה ושיריים, עושה עצמה כאילו היא מרכז העולם, ואולי אף כל העולם כולו.

 

הוא הביט בבניינים הגדולים, אך בעיקר בחוף. בעוברים ושבים, אך במיוחד בים. עלינו למעין-מצפה, שהוא כעין-מרפסת עם כעין-חומה נמוכה. הבטנו בים, המסנוור כשלעצמו מחמת השמש הקרבה ובאה בכיוונו. "ברוך אתה ה', א-להינו, מלך העולם, שעשה את הים הגדול." האופק היה מתוח מקצה אל קצה, ללא סלע או אי שיפריע, ללא ענן וללא קצה. מבט מקיף מימין לשמאל הוביל לחשוב שזה מעגל אחד אינסופי – מה שלא התאים לאווירה הקיצית, שרואה רק מקטעים תחומים של הנאה.

 

המשכתי ללכת לידו, שותק. מדי פעם זרקתי משפט חיווי או הסבר, אך הוא לא נראה מעוניין כלל. הוא בהה נכחו, עם פזילה לכיוון הים, מוקסם מהצבעים העזים ומשמחת החיים. לבסוף נגמרה כברת החוף, ופנינו פנימה, אל בינות הבתים הישנים. לפתע דממה כבשה לה מקום, ונדמה היה כי המולת העיר שככה. אין זאת, כי אך במקום בו הלכנו לא נשמע קול; ועם זאת נטיתי לחוש כי הכל לוטה ברוגע, כאותם צללי ערב שהלכו והתארכו, עד נמחתה צורתם והתבלעה באודם הערב.

 

"הזה בית כנסת?" שאלני שאול, מצביע על בניין ישן-חדש, גבוה מעט מסובביו, ומגן דוד בראשו. "מיד נבדוק," עניתי לו בשפתו, נזכר לפתע במנחת ערב -  עוד מעט קט ולא נוכל להגישה. הבית, מצדו השני, נראה כבית מגורים רגיל, עם דלת סגורה, כשאר הדלתות סביבו. עברנו רחוב אחד, ואחד נוסף, מביטים בבתים, משגיחים בחרכים. "לידיעתי", הפטרתי במעין אנחה, "יש כאן בתי כנסת, ולא מעט. אלא שרובם סגורים, מחוסר שימוש."

וכאילו כדי לאשש את דברי, הגיח מעבר לפינה מבנה רם ורחב, שמעל שערו הסגור בשלשלת ומנעולים עבים התנוסס שמו – בית כנסת על שם נשיא קהילה אי-שם בגולה הדוויה.  עמדנו שם, על מפתן בית ה' הנעול, גבינו אליו ופנֵינו לרחוב, בתפילת לחש לפני קונה עולם. שפכנו שיחנו עד עבר סער, ופנינו הלאה, מהורהרים.

 

דרכנו נמשכה בקו ישר, כמו עד אין קץ. עצבם של רחובות שוממים מאדם וחנויות סגורות עם שלטים צבעוניים כבויים, משכו את תשומת ליבו של שאול. "האם זה מחמת החג, או שמא השעה המאוחרת?" שאלני. טעה מי שאמר כי לכל שאלה תשובה. לשאלות חיים משלהם, מהדהדות בחלל אוויר האדם, עד עולם או עד שנמצאת תשובה. לעתים רבות התשובה לא נכונה, ולעתים כדי לענות יש לשנות את השאלה. "אולי חיים פה אנשים קטנים, מיואשים. אנשים שהחיים לא האירו פניהם אליהם ולא חננום. כאלה שלא רואים כל סיבה לצאת ממעונם, לפתוח חלון או חנות. תחושות קדרות של ערב נושקות לבין ערביים, שמתארך כמו הצללים וכמו סבלם שלהם."

 

כאשר הבחנו שהגענו לקצה הרחוב, היה זה הקצה הלא-נכון. שאול, בהחלטה מהירה, פנה על עקביו וסב להלוך רחוב שלם עד לקצהו האחר, "אל ייאוש," כך אמר לי. ובינתיים מעבר חצייה אחד רדף שני, המספרים על בתי העיר חלפו והתחלפו, עד שהגענו למקומות שבהם נשבה רוח-חיים. כאילו לא קרה דבר, אנשים המתינו בתחנות, יצאו ונכנסו לפתחי חנויות, עוברים על פנינו בלא להרגיש. כאילו בלי להרגיש דבר אנשים עושים את דרכם, לשם ובחזרה, לא טורדים את שלוות יומם בשאלות סרק. המוני אנשים קודרים, ממתינים, לדבר שלא יבוא. דמעתם המלוחה, שכשלעצמה יכולה לפרנס ים במשך זמן לא מבוטל, נעצרת בפתח עינם, סגורה ומסוגרת כמו החנויות וכמו בתי-הכנסת.

 

המוני אנשים הולכים אל הים, והים עודנו ריק.



בדידות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבן יהודה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב ניסן ה´תשס"ה  
כיף לקרוא את כתיבתך עשירת השפה ובסטייל עגנוני, כולל תובנות משולבות.
לטעמי, הפואנטה לא מספיק מלוטשת.
אקח איתי את "לשאלות חיים משלהם"- נהדר!
כ"ב ניסן ה´תשס"ה  
שיניתי את הסיום, בעקבות הערתך.
כ"ב ניסן ה´תשס"ה  
"כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח"..

אני לא יודעת מה היה הסיום הקודם, אבל הנוכחי מצויין.
כ"ג ניסן ה´תשס"ה  
הסיפור הזה פשוט נפלא.
אני אוהבת את הסגנון שלך, שמזכיר גם לי את סגנונו של עגנון. שפה עשירה, מיושנת במובן הטוב של המילה. האוירה עוברת בצורה מעולה, ומסר מצוין.
הסיום מעולה!
ואהבתי מאוד את התובנות שלך על השאלות.

רק דבר אחד עניין אותי. אולי זה בכוונה.
"לוטה ברוגע".
האם בכוונה השתמשת במו
כ"ג ניסן ה´תשס"ה  
נח "לוטה ב", שמשמש בד"כ להעברת אפרוריות [לוטה בערפל], לתיאור רוגע? האם הרוגע כאן הוא רק למראית עין?

נהדר.
כ"ג ניסן ה´תשס"ה  
הרוגע פה לא מדומה, אך הוא גם לא כ"כ חיובי...
כמו שבטח שמת לב, האווירה ברחוב הרגוע הזה די פסימית. כך גם הרוגע, שהוא סוג של ערפל, לעומת החוף שבו יש שמחת חיים (וגם בה יש בעייתיות, כי היא לאו דווקא אמתית, אבל זה עדיף על המחנק של החנויות הסגורות וביה"כ הנעול..).
מקווה שהבהרתי עצמי טוב, ותודה
כ"ד ניסן ה´תשס"ה  
את השפה העשירה והמיוחדת, התיאורים המדוייקים והיפים שגרמו לי להלך יחד עם הדמויות, את הים, ואת "לשאלות יש חיים שלהם". ובכלל, דיאלוגים מצויינים. הערבת את תחושת העצב ברחובות בצורה מעולה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד